למען האמת יצא לי לדבר על זה עם חבר שהשתמש בדיוק במטאפורה הזו – הביצה והתרנגולת, הסרט והאמריקאים שחיים בו. ומה בא קודם?

אבל למה את מתארת את זה באופן כה נורא? למה קיטש מוכרח להיות "מזוויע"? אני, למשל, נהנה מסרטים אמריקאים. התמימות מקסימה בעיניי.
ואם לומר את האמת, ההרגשה שלי היא שבסרטים (וטלוויזיה) אמריקאים גדלתי, הרבה יותר מאשר "גדלתי באשדוד" או בתל-אביב או באר-שבע. אתה גדל על ערכים מסוימים ואני מרגיש שההשפעה הכי גדולה עליהם הגיעה מפה, ממש מהרחוב שאני עומד בו.
אז זה די מדהים, לא? להגיע בגיל 24 בפעם הראשונה למקום בו גדלת.

סליחה שאני מקלקלת את כמות הקיטש שנשפכת פה כמו בירה בפאב גרמני אבל אין ספק שמה שאתה מתאר זה את האמריקאים חיים בסרט של עצמם.
שהייתי בארה"ב בפעם האחרונה, לא היה יום שבו לא חשבתי עד כמה הם חיים בסרט, שבעצם הסרטים האמריקאיים פשוט מתארים את החיים שם בדיוק רב.
כמו הביצה ותרנגולת, אתה לא יודע מה בא קודם: הקיטש המזוויע הזה בחיי היום – יום שהטלוויזיה מנסה לחכות או הטלוויזיה הקיטשית שהאמריקאים מנסים לחכות.

א) אני מפסיקה להגיד לך כמה כיף לי לקרוא. גם כי כל היתר עושים זאת טוב ממני וגם כי כהרגלי אני מסרבת לנפח כל אגו שאינו שלי (סתם. נו. אתה יודע).
ב) טאקו זה נחמד. אבל -בוריטו- ממממ. זה באמת מעולה. לגבי הבירות האמריקאיות: הגדולות ממש מחורבנות. ברמה של חוסר יכולת לשתות אותן (לא משנה מה אל תנסה Bluemoon. נורא!); לעומת זאת, אם אתה מגיע לפאבים ושואל מה יש להם שהוא draft – ובמקרה יש להם בירות ממבשלות קטנות – כעת אתה כבר על הדרך הנכונה. [אה, ומנסיוני הצנוע נורא, מהבירות הגדולות היחידה שיכולתי לשתות הייתה Coors. גם היא לא משהו, אבל היא לא דוחה כמו האחרות, לדעתי].
ג) זהירות עם העברית. כולנו חושבים שאף אחד לא מבין אותנו. אבל ארה"ב וניו-יורק בפרט מפוצצות בישראלים, ואתה אף פעם לא יודע מי הוא בן/בת של ישראלי שהגיע כל שנה לארץ. להיות חלק מסיפור "לכלכלתי עליו ממש עד שהוא הסתובב ואמר לי ללכת להזדיין, בעברית" זה קצת מביך (אם כי משעשע בדיעבד).

חבוב!

אני עוקב אחרי כתבי הקודש שלך מרחוק ומתמלא בשמחה כל פעם מחדש נוכח נפש האמן שלך שנשפכת פה בגאון. היכולת שלך להעלות לכתב רצף תודעה מבויים לעילא נדיר ומגרה לחשוב כמה מדהים זה יהיה כסרט משובח במיוחד.

רק תמשיך לנצור וליצור עוד רגעי קודש!