היום נסעתי בקו 448 לירושלים.

לפני חמש שנים הייתי נוסע בקו הזה כמעט כל יום ראשון. הייתי מתעורר בבוקר, עולה על מדים, סוגר בלחץ את התיקים והולך לשתות קפה עם אמא ואבא. מבט חמוץ אחרון של שביזות יום א’ ואז טרמפ אל התחנה המרכזית, להדחף עם עוד חיילים לתוך האוטובוס.

היינו נוסעים במסלול הקבוע, אל הפקק הקבוע, בכניסה לירושלים מכביש 1. הייתי מתעורר לרוב באמצע הפקק, הראש והכתפיים כואבים מהשענות על החלון של האוטובוס. האוטובוסים האלה, חדישים ומשוכללים ככל שיהיו, עדיין רואים שמי שעיצב אותם מעולם לא נסע בהם כחייל: למה המתלה המיותר לתיקים יושב בדיוק בפינה שהראש נופל בה? למה צריך להיות מרווח בולט בין החלונות, ולמה הוא צריך להיות באמצע המושב? למה הכסאות כל כך צרים ולא נוחים? אוף.

הייתי יורד מהאוטובוס ועובר את הבדיקות הבטחוניות המוגזמות בטירוף של המרכזית בירושלים. הייתי מגיע בדרך כלל בין שעה לשעה וחצי לפני האוטובוס המקשר שלי לבסיס (יחי סידור השעות של האוטובוסים).

פעם אחת נכנסתי לסניף של טאוור רקורדס בתחנה, כדי להעביר את הזמן. נראה לי אפילו שהייתי עם ידידה מהצבא, שרצתה לבדוק משהו. והנה מזהה אותי ואני מזהה בחזרה, המוכר, הלא הוא המוכר שמכר לי בתו השמיני, בפעם הראשונה שהייתי שם, שגרר אותי מביקור ספונטני לרכישה של 13 דיסקים. בתוך כמה דקות הפך המוכר למתן, בתוך כמה חודשים למוכר מהטאוור שאני יושב בו שעה בכל יום ראשון ובכל יום חמישי, להעביר את הזמן הכי היי פידליטי שאפשר. כמה שנים, ומתן עדיין חבר שלי, קפץ לבקר במסיבת הפרידה שלי מהארץ.

הביקורים האלו בטאוור היו החוויה המוזיקלית הכי מגבשת שלי, בשילוב עם מוכר נוסף בכל פעם (ובעיקר, אריאל) למדתי לשמוע הרבה ז’אנרים, קניתי הרבה דיסקים, והיה לי הכי מגניב שאפשר בתחנה מרכזית בירושלים. חוויה מרככת/מתקנת בדרך שבין השבוע שבצבא והסופשבוע בבית.

אתמול נסעתי בקו 315 לבקו”ם.

לפני שלוש וחצי שנים אבא לא רצה להשאיל לי את האוטו ליום של השחרור (זו היתה המסורת אצלנו ביחידה). אז נסעתי באוטובוס.

ביום לפני השחרור הגעתי לבסיס הקודם שלי כדי להפרד מכולם ולעשות טופס טיולים יוצא. הטופס לקח עשר דקות, וגיליתי שרק אחד מהחברים שבאמת שירתו איתי נמצא. נפרדנו, אכלנו, והלכתי לשלישה לקבל טופס לבקו”ם. אויה, לא הבאתי את ציוד הא’ שלי, אז אני לא יכול לקבל את הטופס. למרות שאף אחד לא באמת אמר לי מה להביא היום. אז מה עושים? הבסיס באמצע שומקום, הציוד בבית. נחזור מחר.

כך יצא שביום השחרור שלי לקחתי שוב את קו 448 לירושלים, ואז אוטובוס נוסף לבסיס. שמתי את הציוד באפסנאות ויצאתי בחזרה לכביש הראשי, בתקווה להספיק באוטובוסים לפני שהג’ובניקים בבקו”ם ילכו הביתה. במזל עצר רכב משטרתי, חבר’ה שהכירו את היחידה שלי, שלקחו אותי עד לשער של הבקו”ם, בצד של המתגייסים.

נכנסתי בשער ווידאתי עם השין גימל, היה עליי לחצות את כל הבסיס לצד השני. אז הלכתי.

עברתי לידי את בסיס הקליטה, את הרחבה אליה הגעתי לפני שלוש שנים מבאר-שבע. את הביתנים בהם עברתי בדיקות ופגשתי קצין מיון שאמר לי שאני הולך להיות קצין תותחנים (לא הייתי קצין תותחנים). את האוהלים שישנתי בהם בלילה הראשון שלי בצבא. את הרחבה שישבתי בה עם מתגייסים אחרים, ממתינים לכלום. את מגרש הכדורסל שממיינים בו לאוטובוסים בסוג של סלקציה צה”לית.

הגעתי לשטח ירוק ובמרכזו אגף השחרור, כמה קראוונים קטנים מלאים בחיילים משתחררים שעומדים בתור. עמדתי בתור, לקחו לי את החוגר (לא היה טקס גזירה מיתולוגי), נתנו לי אחד חדש (חום) וקופון לארוחת שחרור בבורגר קינג. לא היתה תזמורת שניגנה לי והרמטכ”ל לא חיכה בסוף ללחוץ לי את היד. עשית את שלך, נתראה במילואים. דיברתי בטלפון עם אחי שהיה בדיוק בדרך לבסיס טירונות. אכלתי ארוחת שחרור, ועליתי על האוטובוס.

היה לי קצת שוק כשהייתי צריך לשלם עליו, אבל נסעתי, לתל-אביב, ונפגשתי עם אסף ויונתן, והתחלתי לעבוד בדקס.

שלשום נסעתי ברכבת של 8:38 לתל-אביב.

אחרי כמה חודשים של עבודה בדקס על המחשב שלי בחדר באשדוד, עם כוס קפה בבוקר וארוחת צהריים של אמא, דקס שכרו משרד בתל-אביב. היה לי קשה לחשוב על מעבר, על לנסוע כל יום ולעבוד כל יום, בשעות עבודה, צמוד לבוס ולמשימות. אבל זה קרה.

נסעתי כל יום, שנה בערך (עד שעברתי לתל-אביב), ברכבת של 8:38 לתל-אביב. הייתי יורד במרכז ולוקח קו 5, או 61 או 20, לדיזנגוף. המשרד היה בפינת פרישמן, שני חדרים קטנים במרתף עם גינה מטריפה. היינו מעט אנשים, חברים טובים מאוד, מתכנתים בבוקר ומטיילים לארוחת צהריים. שותים הרבה קפה ומספרים בדיחות של גיקים. היתה כלבה במשרד ופגישות בבית קפה, קוד במחשב וחלומות גדולים בראש.

אהבתי את זה.

לא חשבתי לפני שזה קרה שזה מה שאני רוצה לעשות, אבל כשהייתי שם זה היה ברור מאוד. הייתי עצמאי, חופשי וחשוב, איש העולם הגדול שתל-אביב קטנה לו. עשינו אינטרנט בבתי קפה, דיברנו על מוזיקה וסרטים, יצאנו לדרינקים ולמסיבות.

אחרי צבא של 3 שנים והתבגרות מעיקה של 18, חייתי סוף-סוף.

מאז עבדתי בשלושה סטארט-אפים, חנות דיסקים אחת, עברתי ארבע דירות, גרתי בתל-אביב, במידטאון מנהטן ובאפר ווסט סייד, טיילתי באמריקה, פגשתי משפחה חדשה, עשיתי חברים טובים ולמדתי דברים חשובים על עצמי ועל העולם.

עכשיו אני עובד בירושלים. אולי גם גר שם. יש לי יויו על הכיס עם כרטיס שם שמכניס אותי למשרד (רציתי לקרוא לזה ג’ובניקון אבל מסתבר שזה כבר תפוס). אני לא מכיר את כל מי שעובד איתי, ומזמין אוכל עם כרטיס מסובסד.

זה לא רע בכלל, וזה אפילו לא מנוגד לחלום. אני עושה אינטרנט, יודע מה אני עושה, בטוח במה שאני עושה, אוהב את מה שאני עושה. יש לי חברים טובים בכל הארץ וגם כמה בעולם. יש לי מוזיקה טובה ואוכל טעים. יש לי חברה שאני אוהב. ויש לי המון נעליים.

ועדיין…

*

הכי חשוב, אני מניח, זה שאני יודע מה אני רוצה לעשות ואיפה אני רוצה להיות.

עכשיו רק נשאר ליהנות מהדרך.

עברו כבר חודשיים מאז שיצא לאקרנים A SINGLE MAN (בארץ – הכינו את עצמכם – "סינגל מן"). במשך חודשיים רציתי לראות את הסרט הזה. אבל זה לא היה קל כל-כך: אני לא חושב שאני מכיר מי שהיה הולך איתי לזה, ולא פשוט לקלוע למצב הרוח המתאים לדבר כזה.

סינגל מן הוא סרט על מוות. במשך 99 דקות של מתח מרהיב ביופיו, הוא מבקש מאיתנו שוב ושוב לעצור את החיים לרגע ולחשוב באמת על המוות. לחשוב על הכאב המזעזע באובדן של אהוב. לחשוב על מוות פנימי של אדם ללא שמץ כח חיים בתוכו, שעליו לעטות חיוך מזויף במשך כל החיים. לחשוב על התאבדות, הרצון למות, הכמיהה לברוח מכאבי העולם, הסיטואציה האומללה של סיום החיים. לחשוב על מותנו כחברה, איך הפכנו לעבדים של תרבות צריכה משוגעת שכבר לא משרתת אף אחד. לחשוב על המוות כדבר האחד שניתן לצפות לו, לעומת העבר הנורא, ההווה הסתמי והעתיד ההפכפך.

סינגל מן הוא סרט על ג'ורג', מרצה לספרות אנגלית בלוס-אנג'לס של שנות השישים. הוא חי את חייו בדיכאון אמיתי ואינטימי לגמרי, ששמור רק לו והוא לא מעז להראות לאף אחד. הוא מחליט למות (האקדח שבחר מופיע כבר בחמש הדקות הראשונות של הסרט). לפני שמונה חודשים הוא איבד את ג'ים, מי שהיה בן הזוג שלו במשך שש-עשרה שנים. ג'ים נהרג בתאונת דרכים במדינה אחרת.
העלילה מתארת את אותו יום חשוב בחייו של ג'ורג', היום בו הוא החליט למות. כבריטי שקול ומסודר, הוא דואג לארגן בפעם האחרונה את המשרד שלו, לרוקן את הכספת בבנק ולסדר את השולחן בביתו – בסדר מופתי הוא מניח מכתבי פרידה, לצד מסמכי ביטוח-חיים, לצד צוואה, לצד מפתחות לכל נכסיו, לצד החליפה והנעליים שהוא מבקש להקבר בהם – בסצינה קרה ומצמררת.

טום פורד הוא מעצב אופנה. ב-1990 הוא התחיל לעבוד ב-Gucci, אז חברה לא חזקה כ"כ בתחום הביגוד. בין 1994 ל-2004, כמעצב ואז קריאייטיב דיירקטור, הוא נחשב מי שהפך את גוצ'י למה שהיא היום. מאז 2004 הוא מפעיל בית אופנה עצמאי ומצליח מאוד. אופנת הגברים של "טום פורד" היא יפהפיה ויוקרתית מאוד.
כמו כן, היא ידועה בפרסומות פרובוקטיביות ונועזות ברמה שמעצבים אחרים כנראה לא מעזים להגיע אליה.
טום פורד הוא הומוסקסואל. הוא יחד עם בן-זוגו מעל ל-20 שנים. בן-זוגו מבוגר ממנו ב-13 שנים.

ג'ורג' (קולין פירת') חי עם ג'ים 16 שנים. הוא מבוגר ממנו בעשור. כשג'ים מת, הוא מגלה על כך רק למחרת, כשקרוב משפחה מתקשר ומספר ש"ההורים לא רצו שתדע". הוא גם לא מוזמן ללווייה, כי היא כביכול "למשפחה בלבד". וכך, שיחת טלפון קצרה מחסלת לו את כל מה שהכיר ב-16 השנים האחרונות, ולא מתאפשר לו להתאבל עם אף אחד. לא עם המשפחה של ג'ים, שמתכחשת לו, לא עם המשפחה שלו, שלא מוזכרת כלל בסרט, לא עם חברים או שותפים לעבודה, שבכלל אסור שידעו על הנטיות שלו. הפורקן היחיד שלו הוא בהתדפקות סוערת על דלתה של חברה ותיקה מאנגליה (ג'וליאן מור).
אבל עוברים ימים בודדים והוא סותם את הסכר, מרים חומה וחוסם את שברון הלב שלו משאר העולם ומעצמו. הוא חי חיים של בקרים כואבים ("For the past eight months waking up has actually hurt. The cold realization that I am still here slowly sets in"). הוא חי בקרים של סדר מוחלט: גילוח ללא דופי, מגירה של עשרות חולצות לבנות זהות ומקופלות בשלמות, עניבה קשורה בקשר הנכון, לחם בטמפרטורה המדויקת. הוא נכנס ויוצא מהזיות על החיים שהיו לו ותמו, קופא באמצע שיחה ומדמיין את ג'ים מולו, מדבר בכיתה ומרגיש שהוא טובע, עירום בים ללא סוף.

We're invisible, don't you know that?

כמו שאפשר לצפות מצפייה בטריילר, כמו שאפשר לצפות מסרט קולנוע ראשון של אדם כמו טום פורד, "סינגל מן" הוא חויה ויזואלית עוצרת-נשימה. כל סצינה בסרט מעוצבת בצורה כל-כך יוצאת מן הכלל שנותר רק לדמיין את ההשקעה המדהימה בהפקה של הסרט. יש לי הרגשה שכל פריז-פריים אקראי בסרט יראה כמו תמונה שראוי להגדיל ולתלות על הקיר.
אין פושע נמלט בסרט, או חידה שיש לענות עליה. כל המידע החשוב ניתן בעשר הדקות הראשונות. ולמרות זאת, לאורך כל הסרט קיימת אוירה של מתיחות מטרידה, כזו שמזיזה אותך בכסא וגורמת לך לפחד פחד אמיתי מסוף הסרט. סוף הסרט הוא מוות, והלא גם סוף כולנו הוא מוות, כפי שהתסריט מיטיב לציין במפורש למי שאולי לא עקב אחרי המוטיבים בסיפור. ועם המוות לא ניתן להשלים.
את המתיחות המבעיתה של הסרט ניתן להסביר רק בויזואליות שלו. תפאורות הסיקסטיז עשויות בדיוק שמזכיר את "הגברים של שדרות מדיסון" (ועל כך בהמשך),  אבל מעבר להן קיים כאן קולנוע מרהיב: הצילום על זויותיו ותנועותיו, הסינמטוגרפיה, הצבעים והאורות, הכוריאוגרפיה שבצעדיהם, תנועות הגוף, הבעות הפנים וחיתוך הדיבור של כל השחקנים (פירת' מועמד לאוסקר על התפקיד ולא בכדי). מדובר באיכויות ויזואליות של קליפ מוזיקה. קליפ מוזיקה איכותי, קורע לב ובאורך שעה וחצי.

הסרט מבוסס על ספרו של כריסטופר אישרווד, בעל אותו השם. הספר נכתב ב-1964 ומתרחש באל.איי. של 1962.
הסרט מתרחש ב-1962 אבל הוא איננו סרט סיקסטיז. זה בהחלט לא קולנוע שמרגיש "גדול מהחיים", כמו הקלאסיקות ההוליוודיות שהוא כביכול מחקה. העולם של הסרט אינו פנטסטי והדמויות אמיתיות להחריד; כמו בסצינה בה ג'ורג' וצ'ארלי (דמויותיהם של פירת' ומור) משתכרים לארוחת ערב והופכים שניהם לבלילי צחוק אלכוהולי לא ברור. מור מפליאה בתוך הדמות שלה, אשת חברה לשעבר שנשארה להזדקן לבד, מאבדת לאלכוהול את כל האלגנטיות, מגחכת ונמרחת על ג'ורג' באופן שקצת גרם לי להתכווץ במושבי במבוכה.

ובחיי שמעודי לא הייתי גבר בן חמישים, או הומוסקסואל, או איבדתי בן-זוג בתאונה, אבל הדקות הארוכות והנוראיות של ג'ורג' שקט עם עצמו, נלחם עם עצמו בראש, מתבוסס בצער וכאב וכעס – עבדו עליי באופן מושלם בלי צורך במילה אחת של תסריט.

זה כנראה לא סרט לכל אחד. וחבל. חבל לי על מי שהסבלנות שלו לא תעמוד בקצב האיטי של העלילה. חבל לי על מי שהויזואלית תהיה לו אינטנסיבית מדי. חבל לי על מי שהבסיס העלילתי לא יאפשר לו לראות קצת עמוק יותר לתוך הטקסט.
כי מדובר כאן בקלאסיקה – לא פחות – של טקסט קולנועי מודרני. שעובד ונראה ונשמע כמו שהטקסט הזה ירגיש בחיים.

Anyway, doesn't everyone sleep with women when they're young?

וכמה מילים על שדרות מדיסון: "מד מאן" היא קלאסיקה מזן אחר, כזו המשכתבת את הטלוויזיה בעוד אני מאריך בפוסט הזה. שבחים וניתוחים כבר נשפכו וישפכו על הסדרה הזו בכל מקום שמכבד את עצמו.
אך יש לתהות, אני חושב, על הקשר בין "סינגל מן" ו"מד מאן", ובכלל: למה סיקסטיז עכשיו?
קטונתי מלנתח דברים כאלו ברצינות, אבל אולי אפשר להאשים את המצב: מעבר למה שיתואר בתקשורת, נראה שארה"ב נמצאת עכשיו בשפל תרבותי לא קטן. ההבטחה האמריקאית, אותו חלום קפיטליסטי על האפשרויות הבלתי-מוגבלות, על יכולות השוק החופשי, כוח התאגידים – קרסו כולם אל מציאות של מיתון כלכלי ושאלות חריפות ללא תשובות בנושאים כמו הכלכלה, התלות במדינות אחרות, האנרגיה, הבריאות, הבטחון, איכות החיים.
במצב כזה, כשאמריקאים מאבדים את הבטחון בתרבות שלהם, מה רע בלנסות לספר להם על אותו עשור מהולל, כשהקפיטליזם היה בשיא פריחתו, הגאווה הלאומית גאתה (כדי לנצח במלחמה הקרה), המדינה עמדה במספר מהפכות אזרחיות ותרבותיות, 'הרוח האמריקנית' ניצחה והכי חשוב: אנשים הביאו לחם הביתה.

A Single Man / סינגל מן (2009)
בימוי: טום פורד. תסריט: טום פורד ודייויד סקירס.

לפני בדיוק שנה ויום, בערך בשעה הזו, רק לפי שעון ישראל, הלכתי בחזרה הביתה, לדירה ששכרתי אז בצפון אבן-גבירול, ממש על הפארק. חזרתי מדייט של יום שישי, אירוע נדיר בפני עצמו (הדייט, לא ימי שישי), כמה שעות בודדות של בעיקר שתיקות מביכות ורעידות הדדיות מקור. אספנו גלידות מהגלידריה המעולה ביהודה המכבי והלכנו איתן לפארק, לשבת על ספסל, בשני קצוות מנוגדים, ולדבר על שטויות. אחר כך החלטנו לא למות מקור אז הלכנו לשבת על כוסות תה בזוריק, ליוויתי אותה לרכב וחזרתי הביתה.

אני לא לגמרי זוכר מה בדיוק חשבתי או הרגשתי בדרך חזרה, חוץ מחיוך קטן על הפנים וידיים קבורות בכיסים החמים של המכנסיים. אני כן יכול להגיד שבכלל לא חשבתי ששנה מהיום, אני אכתוב לה מכתבים מהמחשב בדירה בניו יורק.

אבל אני מניח שאתה אף פעם לא יודע למי תכתוב מכתבים מניו יורק.

לונג סטורי שורט, זה עבד.
דייט אחד ועוד דייט ועוד אחד, קשה לי לשים את האצבע על הסיבה ששנינו נרצה בכלל להמשיך עם הגמגומים הנבוכים האלו, חוץ משזה הרגיש נכון. וזה עבד, בסוף הם הפכו למשפטים שלמים שהפכו לוידויי חיים שהפכו לסיפורי היומיום, שהלא האינטימיות הכי מדהימה היא שיחות סוף-היום על הדברים הכי קטנים בעולם, כי מי שאתה מוכן לשתף אותו בקטנים האלה הוא כנראה מי שגם רואה אותך בגדול.

ואז רבנו, ונפרדנו, ונפגשנו ברכבת במקרה לחצי שעה שקטה. וחזרנו להיות ביחד, וראינו המון סרטים, סרטי טלויזיה חמודים בהוט (בתקופה שהיו לי כבלים בדירה) וסרטי קולנוע בלתי נשכחים בבתי קולנוע פרובנציאלים (וצ'אי בפארק המדע) וסרטים זרים בלב דיזנגוף (עם אפטר סנדביץ' בסגפרדו) ושוברי קופות בסינמה סיטי (ומילקשייק בדיינר ז"ל), ודיוידים מושכרים (לרוב עם ג'ון קיוזאק) בדירה בבני משה.
איפשהו באמצע היא נסעה להודו, מה ששבר לי את הלב, ולא היו מספיק סרטים בבלוקבאסטר כדי להרגיש עם זה בסדר, אז בתגובה נסעתי לניו יורק, ולפילדלפיה ולוושינגטון ולדטרויט, וחזרתי וחיכיתי עוד ובסוף היא באה, וראינו הרבה פרקים של גוסיפ גירל ואז נסעתי שוב לניו יורק, הפעם לעבוד, הפעם בהתלבטות, הפעם בעצתה, הפעם לבדי, כשכולם בארץ וכל החברים שלי בתל אביב, והם לומדים ועובדים, הפעם ביטלתי את האוניברסיטה, ויצאתי מהדירה, הפעם נפרדתי מכולם, ונסעתי. ומתישהו אחזור.

וזה מה שאני יכול (או רוצה) לספר על הקשר שלי עם סתיו, כי את כל השאר אין טעם לספר, כי אני לא יודע ממש לתאר משהו גדול כזה, איך אני אוהב אותה ואיך היא חסרה לי פה, כמה טוב לי איתה וכמה מדהים כל מה שהיא נתנה לי, כמה כואב יכול להיות הגעגוע וכמה עדיין נחמד שיש לי אותה אפילו באופן קלוש, כי כל המילים האלו הן שטויות ואני לא חושב שמישהו יכול להבין את הסיטואציה מבחוץ, בטח שלא רק ממילים, או משהו.

אבל עדיין, שנה ויום ביחד, שזה בערך פי 300 ממה שהצלחתי להחזיק בקשרים אחרים, והיא אפילו מחזירה לי טלפונים אז זה נחמד מספיק בשביל לכתוב על זה פוסט.

באחד הערבים האלה בדירה באבן גבירול, שסתיו צוחקת עליי שמשום מה אני תמיד מזכיר אותו, אני הייתי בבית והיא הגיעה אליי באוטובוס מהעבודה. היה חורף קריר, וכמה בלוקים ממני היה מקום שבחורף תפקד כמרקיה די סבירה. סתיו הרימה טלפון והציעה להביא מרק. פגשתי אותה ברחוב ועלינו למעלה, ובטלויזיה בדיוק התחיל הסרט "היצ'", שעם כל האהבה שלי לוויל סמית' ראיתי עד אז רק בחלקים. אחרי שסתיו זיפזפה בכל הערוצים ווידאה שאין שום דבר יותר נחמד לראות, היא הסכימה שנשב על המיטה עם מרקים בטעמים משוגעים ולחם ונראה את הסרט.
ובשבילי, במשך המון זמן, זה היה הדבר הכי טוב שיכל לקרות לי. כי אחרי הכל אני מאמין ש, יותר מסונטות קורעות-לב או סקס חסר-מעצורים, הכי הרבה אהבה זה להתכרבל בספה מול הטלויזיה.
ובאמצע החיים הקטנים-גדולים שלנו, היה לנו ערב בורגני של שמיכת פוך, מרק וסרט טיפשי בטלויזיה, במרומי תל אביב סיטי, עם השטויות והבדיחות שלנו, ולרגע כבשנו את החיים.

וזהו.

הפעם (כמו תמיד, בעצם) אמא עזרה לי לארוז. ארזנו: 5 זוגות מכנסיים (את הזוג שהכי רציתי שכחתי בארץ), 4 חולצות מכופתרות, 4 חולצות ארוכות, 3 ז'קטים, קפוצ'ון, מעיל, 3 עניבות, 4 חגורות, 15 תחתונים וזוגות גרביים, 3 זוגות נעליים, 5 חולצות פולו קצרות, 11 חולצות טי.

אז מסתבר ששני הדברים האחרונים היו בלתי נחוצים לחלוטין. כמו כן, חצי מהדברים האחרים. והפריטים שכן חורפיים, לא חורפיים מספיק.

כן, קר כאן. לא, לט מי ריפרייז דאט. פאקינג קר כאן. קור שמזכיר לי לילות שמירה עצובים בשלג של רמאללה, גורם לי להתגעגע לחרמונית. "קר פה מאוד", אני אומר לאנשים, והם מיד מגחכים, גיחוך של "חכה שיגיע החורף". רק שלשום הזעתי בשמש התל-אביבית, עם מכנסיים קצרים וכפכפים. בבוקר של יום חמישי אפילו הייתי בים, על החוף בצפון הטיילת, וחשבתי לעצמי כמה נחמד שעוד לא תמה העונה.

ועוד לא חורף כאן. פאקינג קר כאן.

אני צריך עוד חולצות מכופתרות, עוד ארוכות, עוד סריגים, עוד מכנסיים אלגנטיים, עוד ז'קט, עוד מעיל, אני צריך כובע טוב, אני צריך כפפות, אני צריך בדחיפות מגפיים. אני לא חושב שמגיל חמש, בערך, התעניינתי כל-כך במגפיים.

*

אתמול היה לי יום נוראי ועצוב.

התעוררנו מוקדם נורא, נסענו בכבישים ריקים, נפרדנו בביקורת דרכונים, המשפחה שלי ואני. סתיו פגשה אותי בפנים, לשעה אחרונה של תה וסנדביץ', הרבה חיבוקים, פרידה רגשנית מסרט מציאותי בדלפק העלייה למטוס.

ואז התחיל היום הנוראי והעצוב. בעצם הוא לא היה נוראי כל-כך, או עצוב, הוא פשוט לא היה ממש אידיאלי. שתי טיסות ארוכות והמתנה ארוכה יותר באנגליה. סיימתי ספר, התחלתי ספר חדש, ראיתי סרט ואת כל רפרטואר סדרות הקומדיה של בריטיש איירווייז. הסתובבתי חסר מעש בחנויות עצומות בהית'רו. הייתי בעיקר לבד, בוהה מרחוק בנוסעים אחרים, בצוות המטוס, בעוברים ושבים בשדה. ההרגשה היתה מוזרה מאוד, כאילו הזמן עצר מלכת, כאילו אני מתקיים בסוג של חלום לא ברור על הטיול הקודם. גם עכשיו אני עוד תקוע בחלום הזה. השתדלתי לא לאכול הרבה, ומה שכן אכלתי עשה לי רע בבטן. השתדלתי לא לשתות קפה. כשניסיתי לישון במטוס לא הצלחתי, וכשלא ניסיתי נרדמתי באמצע דברים ועיקמתי את הצוואר של עצמי.

הכל הרגיש כמו חלום לא ברור ורק המתנתי (בסבלנות יתרה, יש לציין) למסקנה הגדולה, לטריגר הגדול שיבהיר לי: מה בדיוק אני עושה כאן, 9,000 קילומטרים מהבית. או לחילופין: להתעורר.

הפעם אספו אותי מהשדה, פגשתי את כל המשפחה, כולם היו נחמדים ושאלו אותי "איך היה בישראל" כאילו נסעתי לארץ לחופשה ולא לכאן. זה לא מציאותי, מרגיש שנסעתי בזמן, או שאני חולם על הטיול של הקיץ האחרון.

היום התעוררתי מוקדם מאוד בבוקר, טבעית, התגלחתי והתלבשתי יפה ליום הראשון במשרד, שתיתי קפה ואכלתי לחם עם גבינה, נסעתי ברכבת מ-Hicksville. ידעתי בדיוק (מן הסתם) איפה ואיך קונים כרטיס, מחכים לרכבת, מוצאים מקום טוב לשבת, מתנהגים עם הכרטיסן. שמעתי ביטלס וקראתי בספר. בפן סטיישן, תחנה אחרונה לרכבת זו, ירדתי. הגברתי את ההליכה לקצב ניו-יורקי ומיהרתי בין מיליון האנשים מתחת לקרקע שם בפן סטיישן. ניווטתי אוטומטית למדרגות ועליתי אל תוך מנהטן. יודעים מה? זה היה כיף.

מבט ראשון לתוך מנהטן

*

אבל מה? פאקינג קר כאן.

"כמו שנציג אגודת הסטודנטים הקדים ואמר, ברוכים הבאים לבית השני שלכם."

כך הסבירה את פנינו מזכירת החוג (או משהו) בביתינו החדש, ומיד פנתה להפעיל את מצגת הפאוור פוינט המגוחכת המסבירה את אופן השימוש במערכת הבידינג על הקורסים, גאוות אגף המחשוב של האוניברסיטה משנת 1996.

האוניברסיטה אפורה. האוניברסיטה חמה ומיוזעת. האוניברסיטה מרובעת, מרובעים מרובעים. הדשא של האוניברסיטה אפור. הטיח שעל האוניברסיטה מתפורר, חושף את גופה החיוור והזקן, הנבוך לעומת גודלו. כמה שהיא גדולה ורמה ונחשבת, באותה מידה היא עתיקה, טיפשה ומיותרת. בלב ליבה היא יודעת את זה, האוניברסיטה. אבל הכבוד הישן, הערכים, הם שגורמים לה למתוח את גווה ולדדות במעלה המדרגות הגדולות בכניסה מדי בוקר.

זה לא הבית שלי.

ב-1996, בזמן שסגל אגף המחשוב עבד בהתלהבות על דיאגרמות הזרימה של מערכת הבידינג, אני גרתי באשדוד. התחלתי כיתה ו'.
גרנו שם כבר שש שנים, זה הבית שגדלתי בו. כלומר, גרנו לפני כן במקומות אחרים, אבל כנראה שלגדול זה עניין של גיל קריטי. לעולם, גם כשהייתי תקוע בחורים בצבא וגם כשטיילתי במחוזות האורבניים של אמריקה, גם שלוש שנים לאחר שיצאתי ממנו, זהו הבית שלי. הידיים שלי נעות אוטומטית בדיוק לידית של הדלת הנכונה, אני יודע בלב ליבי כמה צעדים יש בין הסלון למטבח, איזה כפתור מדליק את המזגן, איך מגיעים הביתה ב-4 בבוקר מתל-אביב ברכב, או מהתחנה המרכזית ברגל, איך מכבים את האזעקה במהירות ובלי להרעיש.

לפני בדיוק שישה חודשים עברתי דירה, הדירה השניה שלי. אחרי כמעט שנתיים באבן גבירול, של חיים קטנים ומתגבשים בדירה צפופה תחת הרגשה של לגור אצל במקום לגור, עברתי 2 ק"מ מזרחה, לגור עם החבר הכי טוב והשותף הכי מגניב שיתכן, לדירה עם סגנון וסלון, עם אופי ופוסטרים ואוכל במקרר. ולראשונה זה בית, ותל-אביב היא בית, וניצנים של התחושה הנוחה והיפה הזו.
ואני יודע איך להגיע ברגל וברכב ועל רזי החניה באיזור, מכיר את המלצריות בבית הקפה שלי ואת הקופאיות בסופר. מקבל דואר ומשלם חשבונות והבגדים שלי והספרים שלי והסרטים שלי וכל החיים שלי כאן. ודי קשה להרגיש לבד כשאתה יושב עם השותף שלך לארוחת ערב ובירה מול סרט מהבלוקבאסטר.

כשעבדנו בדקס נהגנו מדי פעם להתפלסף על בית ומהו. בסוף, אם אני זוכר נכון, התפשרנו על "איפה שעושים כביסה".
אז בבית עכשיו אני לא עושה כביסה, אני מחזיר אותה לאשדוד. אולי יש משהו נכון בהגדרה הזו, כי יש לי שני בתים. באחד אני מלכלך את הבגדים, ובשני מכבס (טוב נו, מכבסים לי).
וזה עובד נחמד. כשנמאס לי מהרעש, מהתל-אביביות הדוחה ומהצרה שבעצמאות (כלומר, אי היכולת לראות טלויזיה כל היום), אני תמיד יכול לברוח דרומה.
וכשמשעממות אותי השממה הפרברית, הבדידות והשטויות של ההורים, חמש תחנות רכבת ואני שוב במרכז.

ועכשיו, לפחות כך זה מרגיש, לא בית אחד אלא שניים עומדים בסיכון, עומדים לברוח.

*

כמובן, אף אחד לא יברח. אני מבין את זה, אני לא עד כדי כך טיפש. אבל כך אני נוהג להבין את הדברים שקורים לי: מקצין את הדרמה ורק אז בוחן את ההתרחשויות, את השינויים אצלי ומסביב, את האפשרויות שלי.
כאילו שאי פעם היו לי אפשרויות.

*

טריגרים. זה מה שמניע בסוף את כל האירועים החשובים. זה הדברים הכי קטנים שגורמים לך להבין – לגמרי לחשוב בלי הפרעות – מה הולך לקרות.

כשנחתתי בניו-יורק התרגשתי. אבל, וקצת קשה להסביר, זו לא היתה בדיוק אותה ההתרגשות כמו לפני סרט שחיכיתי לו הרבה זמן, או מפגש עם אדם יקר שהתגעגעתי אליו. זה לא היה כמו לקלוט שאני במטרופוליטן, מביט בפיקאסו הראשון שלי (מבין רבים, בדיעבד). זה היה קצת שונה.
התיישבתי בלימוזינה שלקחה אותי ללונג איילנד ולא ממש עניתי לשאלות של הנהג או של הנוסעים שלידי, כי הייתי מרוכז בחלונות, ברחובות שמבעד, בכבישים הרחבים, בשלטי הדרכים, בבתים, באורות שמבצבצים מרחוק בחושך. זו היתה התרגשות קצת שונה.

למחרת הבנתי מה קורה. אחרי שלוש הדקות הראשונות שלי במנהטן קלטתי שאני הולך, שלא נעצרתי להשתאות. לא היה בום. זה היה מהיר נורא, מהיר באופן מפחיד, אבל מצאתי את עצמי שם. לא פחדתי או הרגשתי אבוד, העיר נראתה כמו שהיא אמורה לראות, האנשים כמו שתמיד חשבתי שאנשים צריכים להיות. זה מגוחך, אני חושב לעצמי, אבל אני מרגיש בבית.

בבית? זה בכלל יכול להיות?

כשסיפרתי לבני הדודים האמריקאים החדשים שלי על התיאוריה שלי, שאנחנו גדלים על מיתולוגיה אמריקאית ולכן אמריקה מרגישה לנו די טבעית, הם חייכו בחוסר הבנה. אני מניח שקשה להבין את מה שברור לך מאליו.

אבל כולם מאשרים: העיר היא מקום כזה.
בשלוש בלילה, בקומה עליונה של פאב סובייטי מגניב באיסט ווילג', בחורה חמודה (אנה, קראו לך?) מנסחת יפה. "זה מדהים, זה מקום ענק ועמוס, וכולם מרגישים בו בבית. וכנראה שאלו 8 מיליון אנשים שלא ירגישו לגמרי בבית בשום מקום אחר. יש משהו באופי שלה, הוא מזמין אותך אבל גם נשאר קול ויוקרתי". כן.

2. אני כבר החלטתי, ב-30 הדקות הראשונות שלי בעיר, שהמשימה שלי היא לעבור לכאן. לא לגור, לא לזמן קצר. סתיו, אם זה מרגיש לך כל-כך כמו בית כאן, למה לא לעשות את זה בית! החלטתי שאני אבדוק על לימודים או עבודה כאן או משהו.

ככה כתבתי (רק, באנגלית מתלהבת) במייל לסתיו ביום השלישי של הטיול שלי. אלה מחשבות כל כך בוסריות ובוטות וילדותיות אבל לא איכפת לי. בחיים לא הרגשתי ככה.

חתיכת טריגר. אחרי יותר מדי שנים של הסתפקות, הצטנעות, שאיפות קטנות. פתאום כל-כך הרבה בטחון צף לי לראש.

*

וושינגטון די.סי. איתי ואני משתרעים על הספות ב-common room של ההוסטל. שנינו אחרי מקלחות, רעננים אבל גמורים מעייפות. ככה זה יום של טיולים ברחבי ה-National Mall על כל האטרקציות המפורסמות (ולא סטארבאקס פתוח אחד לישועה). אנחנו מתכננים לצאת. איתי עובר על קלסר ההמלצות של ההוסטל, אני בודק את המייל שלי באייפון שלו. כמה דקות אחרי זה, הוא מקבל מייל. קורא אותו, צוחק בהתלהבות ודוחף לי את האייפון לפנים, שאקרא. אני קורא ופניי קופאות.

איתי קיבל הצעה מחבר מהצבא, שעובד עכשיו בחברת אינטרנט אמריקאית. הוא זוכר שאיתי בתחום, ומזמין אותו להצטרף לחברה שיושבת בניו-יורק סיטי. הם יסדרו ויזות והכל. אני עדיין בהלם כשאיתי כבר מנסח לו תשובה: 'אני לומד עכשיו, ולא מעוניין בעבודה, אבל יש לי חבר טוב שיושב לידי ואוהב יותר ממני גם את העבודה וגם את ניו-יורק'. לא עוזר לי להתווכח איתו שיקח את העבודה בעצמו. הוא שולח.

חצי שעה אחר-כך אני כבר שולח להם את קורות החיים שלי, אחרי שדיברנו איתו בטלפון. קבענו להפגש לראיון עבודה כשאחזור לניו-יורק. "יפה לך 'כשאחזור לניו יורק'", איתי צוחק עליי. אני עדיין בהלם.

*

בסיום הרוד-טריפ הקצר שלי במזרח היבשת, חזרתי לניו-יורק. למחרת נסעתי לראיון עבודה בבניין במרכז שדרות ברודוויי, 2 דקות מטיימס סקוור.
כנראה שרוב השיחות באותו היום היו בנושאים "אתה מעוניין לעבור?", "נראית לך ניו-יורק?", "תרצה לגור בניו-יורק פעם?", "אז אתה נשאר? או נוסע וחוזר?", "מתי תוכל להגיע". הכל נהיה כל-כך סופי כל-כך מהר.

כשסיימתי את יומי שם במשרד, יצאתי לרחוב והסתובבתי קצת ברגל באיזור. דכדוך קל תפס אותי פתאום. כמה תמוה. אפילו הגלידה הכי טובה שאכלתי בחיי הצליחה לעודד אותי רק לדקות ספורות. הלכתי סהרורי ברחבי מנהטן. קצת מאושר, קצת עצוב, קצת לחוץ. הרגליים לקחו אותי עד לסנטרל פארק, אז נכנסתי. בחרתי לעצמי גבעה ירוקה נמועה, הגעתי אליה, מצאתי לעצמי עץ קטן ונשכבתי מתחתיו. עצמתי את העיניים וניסיתי לא לחשוב על כלום. אבל במקום כלום, כל החודשיים המדהימים האחרונים עברו לי מתחת לעיניים.
אז שלפתי מהתיק את המחברות שכתבתי, מסתבר שמולסקין זה דבר אפילו יותר יפה כשהוא מלא ומרופט, וקראתי. מהיום הראשון שלי בנתב"ג ועד היום. קראתי את כל קורות הטיול, את מה שעבר לי בראש ובלב וכל אירוע שחשבתי שיהיה ראוי לציין.
את הקריאה סיימתי עם חיוך על הפנים. החזרתי את המחברות לתיק וישבתי עם הגב לגזע העץ. אני זוכר שבחרתי בכוונה לא לשמוע מוזיקה, ובמשך כמעט שעה ישבתי שם, אכלתי Skittles ובהיתי. בדיוק מולי, מעבר לכרי דשא קטנים, ה-Victorian Gardens, פארק שעשועים בדרום סנטראל פארק. המון אנשים, ילדים ומבוגרים, התרוצצו בתוך וסביב המתקנים. הקולות היו של ילדים משחקים, של מתקני שעשועים פועלים ושל מוזיקת סיקסטיז שמחה מהרמקולים.
אני לא יודע למה תפס אותי פתאום כזה עצב. אולי זה היה השוק של פנטזיה שהופכת למציאות. אולי זו המציאות של התלבטויות והחלטות קשות. אולי זה געגועים לבית ולחברים שכבר התחילו מבעוד מועד. ואולי זה סתם כי באמצע הטיול שלי ראיתי יותר מדי קוד PHP.

*

בסוף חזרתי הביתה.
כשהתקרבתי לביקורת הדרכונים בארץ, נזכרתי שג'ינו הזהיר אותי שזו תהיה נקודת הדכאון שלי. אבל לי כבר היתה נקודה כזו קודם, עוד בלונדון, כשהגעתי לשער של הטיסה לנתב"ג, כששמעתי את כל העברית וראיתי את כל הפרצופים הישראלים. אבל הוא צדק. קשה לי להצביע מה בדיוק גרם לזה, העומס והבלאגן והעליבות והתחושה שם שביאסו אותי. בשביל מה בכלל לטוס חזרה.
חיבקתי את ההורים ונסענו נסיעה עייפה ב-6 בבוקר לאשדוד. הגעתי לבית וזרקתי את התיקים בחדר, לקחתי לי כוס ומזגתי מים, נשכבתי על הספה מול הטלוויזיה. ואז חטפתי שוק על איך לא שכחתי כלום, איך אני עדיין בבית פה. (ברור שלא שכחתי כלום אחרי חודש וחצי; איזה טיפש אני; רק שהחודש וחצי האלו היו משמעותיים לי כמו חמש שנים; חיים אחרים; הרגשה מוזרה מאוד; כמה בתים כבר יכולים להיות לך?)

*

עוד טיפה יותר מחודש, אם הכל ילך כמתוכנן, אני אטוס לניו-יורק. אני כבר אזהה את הכבישים, את החבר'ה מהעבודה ואת המשפחה שביקרתי אז. אני שוב אשן אצלם לפני שאמצא לי מקום קטן לגור בו, שיעשוק לי את חשבון הבנק וינסה להיות עוד בית, בית אמריקאי. אני אנסה להסתדר לבד עם עבודה גדולה, עיר גדולה, מדינה גדולה. עם החברים והמשפחה והספרים שלי במרחק 9,000 ק"מ ממני.

אני לא יודע אם לעשות את זה. אבל החלטתי שכן. החלטתי שעדיף לנסות, לא להמנע מדברים בגלל חששות ודאגות.
ובמקרה הכי גרוע – הארץ תחכה לי כאן.
אולי.

פיבי היקרה,
אני לא יכול לחכות פה יותר עד יום רביעי אז אני בטח אתפוס טרמפ למערב היום אחרי-הצהרים. בואי להיפגש אתי במוזיאון לאמנות על-יד הדלת ב-12 ורבע אם את יכולה ואני אתן לך חזרה את כסף חג-המולד שלך. לא ביזבזתי הרבה.
שלך,
הולדן

*

"אין טעם להוציא את המצלמה כדי לצלם את זה," אני חושב לעצמי מול בניין הלבנים הכי פשוט והכי יפהפה בעולם, "זה מדהים אבל זה שלידו גם. וגם זה שמאחוריו. הכל נפלא בצורה מושלמת. הרצפה נהדרת, הפסיפס בתחנת הסאבוויי, פסל הנשר מעל מפתן הבניין, הפארק הקטן הזה, שלט החוצות הזה. הכל תפאורה מושלמת לאווירה הנהדרת הזו. מה יעזור לצלם. אלפים כבר צילמו תמונות טובות יותר, אבל אף אחת לא תופסת את התחושה. והיא הדבר הכי מרגש כאן." אני חושב ומוציא את המצלמה בכל זאת, יורה כמה צילומים בכל זאת, מנסה לגנוב את הרגע לתוך העדשה, את האוויר הניו-יורקי המהמם הזה לתוך כרטיס הזיכרון. הוכחה שהייתי כאן. התקיימתי בדבר הזה. תמונות שעוד שנה אולי ישכנעו אותי לחזור.

*

כבר יותר משבוע אני כאן. אי-אפשר ממש לומר שההלם תם כי בשום נקודה הוא לא באמת התחיל. כלום לא באמת העתיק את נשמתי – הכל מרגיש לי די טבעי.
אני כבר מצליח לנווט בעיר בהצלחה חלקית: מלהטט בהתלהבות בין רכבות, תחתיות, אוטובוסים וניווט רגלי בשתי וערב המושלם הזה. את השיטה כבר פיתחתי ובכל רגע אני יכול להצביע על הצפון, או לנחש באיזה כיוון היעד שלי. המפות הקטנות: של העיר, של הרכבת, מחכות לשליפה ושימוש זריזים בכיס. לעולם לא יותר מ-5 שניות. התאפסות וקדימה לדרך.

הרחובות כבר קורצים לי מדי פעם: הנה הדאנקין דונאטס הראשון שלי, הנה הכספומט שהשתמשתי בו, כאן ישבתי לדבר שעה עם ג'ינו, בתחנה הזו התבלבלתי ברכבות, זה ה-Frappucino האהוב עליי.
למדרכות האפורות שיודעות לספר על מיליוני אנשים, יש כבר כמה סיפורים עליי.
אבל אין פרצוף אחד שנשאר.

זה מעולה אבל גם מפחיד בטירוף.

*

ב-4 ביולי, יום העצמאות של הגויים, גיליתי למרבה האושר שג'ינו, בחור טוב מהתקופה בצליל, חי בניו-יורק עכשיו. ארבע הודעות פייסבוק ואנחנו כבר לוחצים ידיים ב-Borders בפן סטיישן, יוצאים ליום מעולה בעיר. דאון טאון, הרובע הפיננסי, קצת צ'יינה-טאון, אנחנו משוטטים והכיוון היחיד הוא של הרוח.
תפסנו בקולומבוס פארק להקה סינית של המון כלי נגינה וסולנית סינית קטנה וצווחנית אחת, שרה בקול רם וצורם להיט שהבריח אותנו מהפארק בזריזות. אפשר רק לקוות שמילות השיר טובות.
שוטטנו בטעות אל הכניסה של מתקן מעצר משטרתי ("למה יש כאן כל כך הרבה ניידות משטרה?" "אולי בגלל שאנחנו ברחוב Police Plaza"). הסתובבנו מיד והגענו לצייר רחוב מעולה שמרסס ושורט לוחית מתכת ואיכשהו יוצא מזה קו השמיים של העיר על גבי דגל ארה"ב. סרקנו חנות גדולה של כלי מוזיקה וציוד הקלטה ונגינה. צילמנו יצירות גראפיטי עוצרות נשימה ב-Lower East Side. ישבנו לסאבוויי בקצה רובע שמאכלס רק יהודים, מסעדות ישראליות ואמני רחוב מוכשרים.

אנחנו מדברים בינינו עברית באמצע הרחוב או החנות וזו השיחה הכי פרטית שיכולה להיות. זה מצחיק כי בעצם מעולם לא הייתי תייר אז לא זכיתי להכיר את האפשרות הזו. אמנם לפעמים אותרה קצת עברית (במיוחד על-יד סניף ארומה שחלפנו במקרה), אבל רוב היום זכינו לבטחון ופרטיות ששמורים לשיחות אחד-על-אחד מאחורי דלתיים סגורות.
אנחנו עוברים ברחוב ומתלהבים מהבחורות שהולכות ממש על ידינו, שבתמימותן לעולם לא יגלו מה אמרנו להן בפנים. שיחה אינטימית שמתאימה יותר לשמירה במילואים ב-2 בלילה מתקיימת לה על המדרגות בתחנת הסאבוויי.
על הכסאות באמצע Herald Square, מוקפים במאות מבקרים שיושבים וממתינים לזיקוקים המיוחלים של מייסי'ס (לא ביג דיל, אגב) – אנחנו מנהלים שיחה רצינית וחשובה יותר מכל שיחה שהיתה לנו כשעבדנו יחד.

לא היה לי מושג כמה חסר לי הבטחון הזה בשפה ובמחשבה שלי, אחרי שבוע שלם של אנגלית בלבד.
לא ידעתי כמה יכולה לתרום לי הזרות הזו.

*

ביום שישי, יום לפני כן, אני מתעורר ממש מאוחר אחרי חתונה שהייתי בה ערב לפני. התארגנות וארוחת בוקר קצרה ואנחנו יוצאים – אני וכל מיני בני-דודים מרוחקים שלא הכרתי לפני השבוע – ל"tracks".
עוצרים בדרך בבית של אחד מהם, עוד בית מרשים עם חצר אחורית אדירה שמאכלסת גן שעשועים קטן ורחבת דשא ענקית. בפינה אחת: אבא וילד משחקים catch baseball, מחליפים תפקידים במגיש ותופס. שני בני-דודים רצים לפינה אחרת ומתחילים לזרוק אחד לשני כדור פוטבול.
אני צריך לשפשף את העיניים שלי כדי לוודא שאני לא כרגע באיזה סרט צ'יזי.

בסופו של דבר הם מצרפים אותי למשחק. פוטבול אני יודע למסור ולתפוס, מסתבר. בייסבול לא. אחרי הרבה ניסיונות הצלחתי סוף-סוף לפגוע עם המחבט בכדור, לכיוון הלא נכון, והעפתי אותו לאיבדון בתוך השיחים של השכנים. נו טוב.

אנחנו ממשיכים בדרך, שומעים ברקע סטנד-אפ היסטרי של כריס רוק על החיים באמריקה. עוצרים ב-drive-thru של טאקו בל ומזמינים מהקול המשובש ברמקול קצת אוכל, קצת שתייה. נוסעים בכבישים רחבים ומגיעים למקום, שהוא מעין פארק סגור (כניסה 2$) שאנשים ומשפחות מגיעים אליו, יושבים בספסלים ומקיימים את הפיקניקים הכי נורמטיביים – עד שקול חצוצרה בוקע מאיזה מרכז וכולם רצים לראות את הסוסים ולהקיש את ההימורים שלהם במחשב.
במירוץ, כצפוי, לא רואים כלום עד שכל הסוסים מגיעים ממש עד לקו הסיום שליד הקהל. ההמונים מאחוריי צועקים את מספרי ההימורים שלהם, כי זה הרי יעזור להם מאוד. כשמציגים את הסוסים לפני כל מירוץ הם נראים נורא עצובים ומסכנים.

אכלתי טאקו – דווקא דבר די טעים – ושתיתי בירה אמריקאית, גוון כלשהו של באדווייזר. גועל נפש. ועוד העזתי להעיר על זה לחבר'ה, שלא קיבלו את העלבון בפנים כל-כך יפות.
לפני שהמירוץ הבא מתחיל פורץ גשם רציני ששוטף את כל הרחבה. אבל בדיוק חמש דקות אחר-כך הוא נעלם והשמש מפציעה מחדש. הסוסים יוצאים למירוץ נוסף.

*

איך שג'ינו ואני עולים מתחנת הסאבוויי בוויליאמסבורג בברוקלין, כאילו מברכת אותנו המוזיקה של להקה צעירה ברחוב, חבורה של היפסטרים צעירי שמנגנים גרסת ג'אז לא רעה ל-Billie Jean. הם ממשיכים אחר-כך לכמה יצירות אחרות, עם חצוצרה, סקסופון, אקורדיון, תופים ומה לא, מרקדים ברחבה. היפסטרים אחרים נאספים מולם ומתנועעים למוזיקה, וגם אנחנו. אבל אנחנו לא היפסטרים.
ממשיכים קצת ברחוב ואני קולט את האווירה של האיזור: אז זה מה שפלורנטין ניסתה להיות. עוברים עוד להקה אנונימית, ועוד אחת, ואז מגיעים ליעד שלנו: מדשאה קטנה ממש על החוף ליד גשר וויליאמסבורג, שמשקיפה על החוף המזרחי של מנהטן.
הדשא מלא במשפחות וצעירים שמשחקים, טובלים בנהר המזוהם, משתזפים או סתם יושבים לדבר (מקום מושלם לדייט, אנחנו מסכימים, ואז שתיקה מביכה). וכמובן – מיס 4 ביולי אחת, שאל להרבות עליה בדברים.

*

ולפעמים בזמן האחרון יש לי דחף לגעת בהכל כדי לדעת שזה אכן אמיתי.
היום הלכתי בשביל עפר להולכים ורצים בסנטראל פארק, שביל בין שתי גבעות קטנות שתחום משני צדיו בסלעים שחורים גדולים. אני הולך קדימה ושולח את הידיים למשש את האבן ולוודא שאני כאן.
השביל מוביל לתוך מנהרה חשוכה מתחת לאחד הכבישים. מנהרה קצרה מאוד אמנם, אבל נמוכה ואפלה לגמרי. אפשר ממש להרגיש את העור בגוף נסמר ואת האישונים מתרחבים כשנכנסים לשם ורק חושך קיים מסביב. כעשרים צעדים אחר כך השמש צונחת בחזרה על הפנים.

Strawberry Fields מאוד חבוי, כך נראה לי, בתוך הפארק הענק הזה. רק לאחר שבדקתי שאני אכן ברחוב הנכון, מצאתי את השלט הקטן שמודיע על שם הגן.
אבל פנימו של הגן כלל אינו סמוי או חבוי: אנרגיות חשמליות עזות תקפו אותי ברגע שנכנסתי וזיהיתי את המקום, ונראה שההרגשה תקפה גם את האחרים שאת ההליכה המהירה בלמו פתאום והפכו בן-רגע לפסלים בגינתו של לנון המנוח.
מעגל ההנחצה על הרצפה שבלבו המילה Imagine ומעוטר בוורדים בצורת סמל השלום – מראה מדהים. אבל מדהים יותר היה לשבת על ספסל ולהביט באנשים הבאים והולכים, אנשים מכל המינים והסוגים שתמיד נכנסים עם ארשת רצינית ואז תופסת אותם ההבעה הזו של "אומייגוד, סטרוברי פילדס". הם לוקחים תורות מסודרים בלהצטלם עם המעגל. הם מחליפים שתי מילים עם חבורת ההומלסים שנראה שיושבת שם עוד מאז שלנון נרצח. והם תמיד יושבים אחר לכמה דקות של השתאות על הספסלים. כל מי שישב לידי פתח איתי בפטפוט קצר.
ניצלתי את ההזדמנות להיות קיצ'י כהרגלי והאזנתי ל-Imagine באוזניות. המבקרים החדשים שנכנסו ויצאו מהפארק נראו כנעים לפי הקצב של השיר. הכמות והמגוון שלהם תרמו ל-Imagine all the people. הוורדים: You may say I'm a dreamer. החיוכים שעל פני כולם: A brotherhood of man.

*

אם רק תחליט שזה מה שאתה רוצה, זה יקרה.
פעם הייתי שונא כשהיו אומרים לי את זה.

The Color Band

LIRR. זו מעין גרסה מוקצנת של רכבת ישראל. צפוף, קטן, די מבולגן, תחנה כל שתי דקות. אבל מגיע בול בזמן. אני נוסע ברכבת פרברית מהירה מ-Hicksville ל-Penn Station שבמנהטן. מבולבל ומתרגש, אני לא בטוח מה לעשות: לשמוע מוזיקה ולקרוא ספר כמנהגי ברכבות ישראל, או שמא להשקיף החוצה ולבהות באמריקאים ברכבת. מבט חשוד מבחורה מבוגרת שולח אותי לתוך הספר.
אחרי Jamaica St. אנחנו נכנסים לתוך מנהרה תת-קרקעית.
"Next stop is Penn Station". הכל חשוך ותת-קרקעי מסביב אבל אני בשמיים.
והנה, הגענו.

התוכנית מהפוסט הקודם באה למימוש: אני מכין באייפוד את New York, New York ולוחץ על פליי עם הצעד הראשון בתחנה. אבל התחנה מתחת לקרקע ועדיין אין ניו-יורק, רק עומס אנשים ושלטים אלקטרוניים וכרוזים ודוכני עיתונים וסטארבאקס.

אבל במהרה אני מוצא את הדרגנוע ואז את המדרגות הרחבות למעלה אל העיר. התזמורת של סינטרה חוגגת בזמן שאני עולה והעיר נחשפת לי לאיטה מדרגה אחר מדרגה.
לבסוף – צעד. הלם.

וואו.
אני עומד במידטאון מנהטן, מולי Penn Plaza בו מתנוססים לראווה דגלים אדירים, כחולים-אדומים-לבנים. ממש על יד: בניין Macy's הרחב והיפה. מאחור: פסל כלשהו של נשר מורם מעל Madison Square Garden. מאות אנשים חולפים אותי בחמש שניות בזמן שאני עומד במקום ומתבונן. אמנם רק חמש שניות אבל הן מרגישות כמו חמש שנים של משמעות. ושוב קשה לי להסביר את התחושה: שילוב של חשש ושל שלווה, של אבדון קטן והרגשה נפלאה של בית. זה בית זה? אני פה דקה. אבל זה לגמרי מרגיש כמו בית.

וזו בעצם ההרגשה. אני מטייל ברחובות מנהטן ולא יודע איפה אני ומה מסביבי. אבל גם כשאני הולך לאיבוד וצריך להסתובב חזרה – אני מרגיש בבית. גם כשאני מצלם כמו משוגע ושומע לחשושים מאחוריי "עונת התיירים החלה" – אני מרגיש בבית.

אולי מגוחך לומר את זה אחרי חוייה כה קצרה, אבל הכל מרגיש כאילו הוא נפל למקום. דברים הם כמו שהם צריכים להיות: הרחוב הוא כמו שהוא אמור להיות, האויר, הריחות, הקולות, האנשים, השמיים, החנויות, הפארקים, הבניינים, המכוניות – הכל בדיוק כמו שהוא תמיד היה אמור להיות.
אולי מגוחך לומר את זה בטיול הראשון שלי בחיי הבוגרים, אבל אני מרגיש כאילו כוונתי לכאן. כאילו שלושת השנים האחרונות בתל-אביב – היו רק הכנה עלובה לדבר הזה. כי תל-אביב מנסה להיות ניו יורק, אבל ניו יורק היא פאקינג ניו יורק.
תמיד הרגשתי קצת רע על זה שאי אפשר לחיות בסרט – אי אפשר לחיות בסדרת טלויזיה, צריך לחיות במקומות אמיתיים ולהתמודד עם סיטואציות אמיתיות.
אבל בכמה ימים שעברו בארצות-הברית אני קולט את האומה הזו שעושה סרטים על עצמה ואז חיה בהם. המיתולוגיה האמריקאית היא סיפורים משנות ה-80 על רחובות ניו יורק, וגם אנחנו בצד שלנו של הכדור חיים על-פיה, אבל כאן היא ממש מתרחשת ולגמרי נוכחת.
וזה אירוע מדהים, כשהדברים שאתה חי לפיהם הופכים פתאום לרלוונטיים מול העיניים שלך.

אוקיי. אני מנער את עצמי מכל המחשבות התהומיות, מצלם כמה תמונות, בוחר כיוון ופשוט הולך קדימה. סופג את הרחובות, הבניינים, האנשים. יש כל-כך הרבה מכל סוג.
מגדלים עצומים ומודרנים על יד בניינים עתיקים על יד בתים קטנים וחדשים על יד כנסיות ישנות על יד פסלים יפהפיים על יד תחנות רכבת ואוטובוסים על יד פאבים על יד בתי מרקחת על יד חנויות תכשיטים על יד סניפי בנקים על יד מסעדות פאסט פוד על יד בנייני מגורים על יד דוכני נקניקיות על יד מלכודות תיירים על יד חנויות בגדים על יד מספרות על יד פיצריות.
על הכביש: מאות מוניות צהובות, אוטובוסים עירוניים, אוטובוסי טיולים וניידות משטרה. בקושי יש כאן מכוניות פרטיות. עוד לא הספקתי לראות מקום חניה פנוי.
אנשים: איטלקים ויפנים וסינים וקוריאנים וצרפתים ואמריקאיים דרומיים והודים ובריטים ושחורים. כל כך הרבה סוגים של שחורים: אופנתיים חמודים ומוסלמים עם בנדנות שחורות ומקומיים עם חולצות ספורט או ראפ וזקנים בסוודרי קוסבי וילדות עם קוקיות ורודות וסטודנטים מהאוניברסיטה והומלסים מזוקנים שצועקים בכל מקום. אף אחד לא מתפלא כל-כך מהאנגלית המגומגמת שלי. הם מדברים ביניהם באנגלית וצרפתית ויפנית ועברית והינדי ופרסית. הם לובשים את הבגדים הכי מגניבים בעולם ואת הסחבות הכי מגעילות בעולם, הם הולכים מהר ולאט ועסוקים ומטיילים. רוב היפניות החמודות שראיתי לא היו תיירות בכלל ופטפטו באנגלית מהירה בטלפון, והרבה אמריקאים שראיתי באו לטייל בעיר עם חוברות ומפות התמצאות בסאבוויי.

עצרתי בדאנקן דונאטס לקפה האמריקאי הראשון שלי. ביקשתי coffee (ולא קפוצ'ינו או לאטה – טעות!) ודונאט ולקחתי אותם לשבת על כסא באמצע Union Square. יש כאן קטע שכשעובדים בכביש או כשיש מדרחוב, מוציאים מאיפשהו כסאות ושולחנות קטנים ומניחים אותם לאורך הכביש. אפשר לשבת בקבוצות או לבד בלי להצטרך לקנות כלום בשום מקום, ואנשים יושבים ושותים קפה וקוראים ספר או פוגשים אנשים או מדברים בטלפון.

אחרי קניה קצרה של בגדים שאוכל לחיות מהם בימים הקרובים (מזוודה אין) ושני משחקי פלייסטיישן משומשים במחיר מצחיק, המשכתי להסתובב. לא רציתי לעשות תוכניות, פשוט שעטתי קדימה. ראיתי את האמפייר סטייט בילדינג, את הטראמפ טאוורס, נכנסתי לחנות "עולם דיסני" (מרהיב, תמונות מתישהו), מצאתי את New York Public Library, נכנסתי וסיירתי בשלוש קומות של אלפי ספרים, בחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה ספרים, אנשים באים לשם לקרוא וללמוד ולעשות שיעורים, יש תחנות אינטרנט ותחנות דוקינג ללפטופים ויש אפילו עמדות מיוחדות לבדיקה על בעיות רפואיות שלך או של המשפחה.
כמובן שכשיצאתי מהספריה, גיליתי – שהייתי בלא יותר מסניף קטן שלה, שכן המבנה המקורי של הספריה עמד עתה מולי על כל ההדר ומדרגות הכניסה שלו.

נכנסתי לסניף של AT&T, עשיתי לעצמי מספר טלפון אמריקאי (בתשלום מראש, מאוד זול, ומסתבר – שיותר זול לחייג מ-AT&T לארץ מאשר מסלקום לארץ. סלקום חו"ל, תמותו). ואז החלטתי לחפש אינטרנט קפה באיזור אבל זה – לעומת כל דבר אחר בערך – היה קשה למצוא בעיר. בסוף מצאתי קפיטריה מוזרה בשם Smiler's שבקומה השניה שלה יש עמדות אינטרנט. ישבתי לנוח (הרגליים כאבו), כתבתי קצת מיילים והמשכתי החוצה.

משיטוט לשיטוט אני רואה ברקע המון ירוק – כן, הגעתי איכשהו לסנטרל פארק.
אני מתקרב ובדרך רואה את השלט המזמין של FAO Schwartz. לא יכולתי לסרב, אז נכנסתי. ממלכה אדירה של צעצועים. בחיים לא הייתי במקום כזה, זה כמו מוזיאון לצעצועים שמוכר את הממצאים שלו. וזו לא ממש חנות לילדים-בלבד; ילדים היו אולי חצי ממי שביקר בחנות. מלא, מלא, מלא משחקים מדהימים שלא ראיתי אף-פעם מסודרים לפי סוגים ובתת-חנויות: חנות רכבות צעצוע, חנות של בגדים וקסמים מהארי פוטר, חנות בארבי, חנות לגו, חנות של בובות ענקיות.
ואז שלט למעלה מפנה אותי שמאלה: "The Big Piano". כל מקום צריך שלט כזה, אני חושב לעצמי, ומגיע אל הפסנתר המפורסם. ארבעה ילדים מאושרים רצים מעל הפסנתר וצוחקים מהצלילים שהם יוצרים. בחורה יפנית צעירה לוקחת את הילד שאיתה והם רוקדים ביחד ומנסים לנגן איזושהי מנגינה. ברור לכולם שרוב מי שנכנס לכאן בכלל לא בא לקניות: וזה יפה ותמים וצבעוני ומעולה.

בפארק לא ביליתי הרבה, כי כבר החלו לכאוב לי הרגליים וגם נהייתי רעב. טיילתי קצת בקצה הדרומי שלו, שיירות ארוכות של סוסים וכרכרות מחכים לזוגות או משפחות. דוכני נקניקיות ובייגלים שורצים בכל פינה. אנשים רצים ומתאמנים ומטיילים בפארק היפה הזה, שבאמת עושה רושם (מרחוק, אמנם) של חורשה גדולה מלאה כריות דשא, וקל לשכוח שהוא עומד במרכז העיר הכי עמוסה בעולם.

חיפשתי מקום לאכול והתשובה קפצה לפניי: שלט ניאון ענק של Brooklyn Diner. נכנסתי, שולחן לאחד. הכל מחולק ל-booths כמובן, כל אחד מכוסה בעשרות דיסקיות עם שמות של לקוחות שזהו ה-booth הקבוע שלהם. הזמנתי צ'יזבורגר ו-root beer. רוט ביר, מסתבר, זה לא ממש כמו הזיכרון העמום (והרע) שלי מבירה נשר. בשילוב עם כוס מלאה קרח, זה אחד הדברים שבאים הכי טוב ביום שטוף שמש שכזה!

משם המשכתי קצת, הגעתי לאולם אדיר שמעליו מתנוסס בגאווה הלוגו של Late Show with David Letterman. נחמד. אספתי מידע מהדפים המודבקים על איך להשיג כרטיסים (הם בהפסקה עד 6 ביולי) והמשכתי, כשאני רואה מרחוק בהמשך הרחוב המון פרסומות צבעוניות והמון ניאון.
טיים סקוור? אני חושב לעצמי. טיים סקוור. הגעתי לשם, בטעות. כמות האנשים, השלטים, המותגים והצבעים שם היא mindblowing. אחד הדברים הכי חמודים שראיתי בטיול אגב, הוא תחנת המשטרה שם באמצע: באופן הכי משתלב, האותיות POLICE כתובות באורות ניאון כחולות כשכל פעם אות אחרת נצבעת בסגול.
בדרך לדוכן הכרטיסים המוזלים לברודוויי, TKTS, תור אדיר של עשרות אנשים. אבל המחירים אטרקטיביים נורא. אין לי זמן (כי אני צריך להגיע למסיבת רווקים!) אז אני ממהר ורואה רק כמה דברים, איך לכל מותג ענק יש שם אולם, איך גם כאן אנשים יושבים על כסאות באמצע הכביש (לא מזמן סגרו את הכיכר לתנועת רכבים), איך חנויות פרטיות וקטנות מתחרות בהצלחה על העין עם הפרסומות הכי גדולות ובוטות ומזמינות. ביקרתי לדקה בחנות המותג של MTV, שמסודרת ומעוצבת ממש נחמד, ודווקא מחזיקה מרצ'נדייז מגניב ולא יקר כל-כך.

ואז הייתי צריך לחזור.
מצאתי תחנת סאבוויי (גם בה, המילה Subway היתה כתובה באלפי נורות צהובות קטנות שהחליפו גוון באפקטים משתנים), ירדתי ולקחתי את הקו שבדקתי שמגיע לפן סטיישן.
אלא שלקחתי את הכיוון הלא נכון! ירדתי תחנה אחת אחר כך והלכתי ברגל בחזרה לטיים סקוור, ומשם ברגל (לנווט ברגל זה קל יותר) לפן סטיישן.

מזל שאני מתארח אצל האנשים הכי נחמדים בעולם שלא הפריע להם שאני מאחר וסידרו לי טרמפ חלופי למסיבה.

וזהו, בערך, הסיכום הארוך-מדי של היום הראשון שלי במקום המהמם הזה שעוד לא הפסיק להמם אותי.
וזה בלי לספר על הרגע בו כמעט נשדדתי ע"י מוכר ממתקים, על ההומלס שהתקלח בכיור בשירותים של הספריה, על החשפנית שהוסיפה ללאפ-דאנס חביב גם פלירטוט קצת חצוף מדי, על החנות של M&M, על הרכבת חזרה ועל הבנות בעיר (וואו, הבנות).

*הבנתי למה הניו-יורקים כאלה יפים וחטובים: הם צריכים לעמוד כל הנסיעה בסאבוויי, לגמוע מרחקים אדירים בהליכה שוב ושוב, לעמוד עשר דקות בתור לקפה, לרוץ בפארק וללכת ברגל לפאב. ומאושרים: כי הם חיים בניו יורק. לא פלא.
אז יש לי מטרה חדשה לחיים.

אוקיי.
הולך להיות קשה מאוד להסביר את ההרגשה הזו. מזל שאני לא משלם פר-דקה על האינטרנט, ואף אחד מסביבי לא מבין את העברית המשתפכת שתבוא להלן. אני חושב שאחלק את הפוסטים לימים כדי לא להאריך מדי.

וואו.

יום ראשון. Hey There Delilah ברדיו בדרך ללוד. נתב"ג המכוער, הגדול והמוגזם. אנשים גדולים ומוגזמים, דיוטי פרי גדול ומוגזם. שרוול – למטוס גדול.
דיילות בריטיות, צעירות ובלונדיניות (ככל הנראה הדבר הכי יצוגי ונאה בעולם) מסבירות לנו (ידנית, בגלל תקלה כלשהי – פה הייתי צריך להתחיל לחשוד) על יציאות החירום. ממריאים, הכל רועד ותוך כמה שניות אנחנו כבר בחוצלארץ, מעל הים.
אני כמו ילד קטן לא מצליח להוריד את העיניים מהחלון. אנחנו בשמיים.
זה רק אנחנו, עננים ואוניות.

Welcome to London. הית'רו. זה כבר טרמינל הרבה יותר נחמד, יותר נעים, יותר אלגנטי.
המחירים של כל דבר מטורפים. ואני כמו טיפש מכפיל בראש ב-4 (לדולרים) במקום ב-6.5. קפה וסנדביץ' בסטארבאקס. סושי בבר-בריאות בריטי כלשהו. עמדת אינטרנט ששילמתי לה פעמיים בטעות. אני מצלם הרבה תמונות, לאי-נוחיותם של הנוסעים הממתינים.
הבנות כל-כך כל-כך יפות.
חמש שעות עוברות יותר מהר משחשבתי, והלאה לשרוול נוסף למטוס נוסף לדיילות בריטיות נוספות להמראה מגומגמת נוספת.

בטיסה השניה אני כבר מקצוען, מכיר את כל הנהלים, יודע מתי לחגור או לקום וממי לבקש כוס תה. הבוקינג מראש של המושב היה רעיון גאוני (תודה, איתי) – אני יושב בשורה הראשונה במחלקה, מלא מקום לרגליים. רוב הטיסה הייתי לבד בשורה וזה היה רק אני והדיילת. ראיתי קצת טלוויזיה, קראתי קצת, ראיתי את Watchmen שוב, נרדמתי… ואז מעירים אותי לנחיתה המיוחלת.

היתה לי תוכנית, במהלך הטיסה, לשים לי שיר שקשור לניו-יורק כשאני יורד מהמטוס לתוך אמריקה. ככה לשחק אותה בדרמה. אז אנחנו כבר נוחתים, ואני מהשיטוטים באייפוד ומההתרגשות הכללית הגוברת, מתבלבל ולא ממש מקשיב להוראות מחלקת ההגירה בשדה.
אז כשאני מגיע לקדמת התור שולחים אותי בחזרה לסופו, כדי למלא טפסים מחדש. בסופו של דבר אני עובר את הדוכן הזה (ממש בקלות, בניגוד לאנשים מסוימים) והופ – אני בארצות הברית.

ואז, הודעה בהולה מלמדת אותנו שחלק גדול מהמזוודות של הטיסה שלנו לא הגיע ליעדה. בדיקה קצרה מראה שאני, כמובן, בחלק הגדול והתיק שלי – בלונדון.
אז מה עושים עכשיו? עומדים בתור כדי לדווח על מזוודה חסרה ולקוות שישלחו אותה לכתובת שלי כל עוד אהיה שם. נו טוב, לפחות כולם היו נחמדים וחילקו לנו מים ושתייה קלה. הם גם הבטיחו שישלחו אותה חינם ובינתיים הבנתי, שאני יכול בעצם לקנות לעצמי כל התקופה הזו בגדים ולחייב אותם עליהם.
Blessing in disguise, אם כך.

וזהו, מכאן אני צריך לצאת לדרכי. יש לי כתובת להגיע אליה ב-Long Island, ואני מחפש במבטי לאן ללכת. המבט האבוד שלי משך אליו הרבה נהגי מוניות רעבים, אבל גם עובד JFK ממש ממש נחמד, ששאל אותי לאן אני צריך להגיע ובירר לי מחירים בכל אמצעי התחבורה הקיימים.
בסופו של דבר התקמצנתי על מונית והזמנתי shuttle. "תוך 15 דקות", הוא מסביר לי, ואני ממתין ורואה shuttles באים ועוזבים, עשרות ואנים כחולים עם סלוגנים מגוחכים. כעבור כ-20 דקות מישהו קורא לי בשמי, ומוביל אותי ללימוזינה לבנה ארוכה ומפוארת. "You're lucky" הוא אומר לי בחיוך, ואני רק מצליח לפלוט "No way".

אחרי נסיעה קצרה הגעתי לכתובת, מסיבה של קרובי משפחה רחוקים שאחת מהם מלינה אותי לכמה לילות בביתה בלונג איילנד. מסיבה מסיבה, כי כשאני נכנס כולם רוקדים ושותים בסלון, ומיד פותחים לי בקבוק בירה (קורונה, אבל מילא). כולם נחמדים וסקרנים מאוד, ובסופו של דבר אנחנו עוזבים הביתה.

הבית – גם הוא דבר מדהים. בחלומות שלי לא האמנתי שאגור במקום כזה, אפילו לכמה לילות בודדים. מבחוץ – הכל ירוק ומדהים, הבית קטן אבל יפהפה, מזרקה קטנה לפני מבנה אבן ירושלמית גבוהה ומרשימה, בריכה עצומה וצלולה מאחור.
ומבפנים – הדבר היחיד שעלול להזכיר לי את העיצוב הוא ארמון ורסאיי שביקרתי בו פעם. רצפת שיש ענקית ומבריקה, תמונות מדהימות עצומות במסגרות כבדות תלויות אחת ליד השנייה, מטבח יפה וסלון אדיר שמערבים באופן נפלא סגנון מזרחי מסורתי עם עיצוב אימפריאלי. החדר שאני ישן בו גדול מהדירה שלי בתל-אביב, המיטה גבוהה ומגיעה לי למתניים, עם שלושה כיסויים נפרדים למזרן.

זהו אחד הימים הכי מפתיעים ומדהימים שהיו לי בחיים, אני חושב לעצמי. בלי שמץ של מושג מה צופה לי יום המחר…

Welcome to New York by wallyg

(יש לי המון צילומים משלי, סיימתי כבר כרטיס זיכרון שלם, אבל בינתיים אין לי דרך להעביר אותם למחשב. נראה כבר.)

בעוד פחות משבע שעות אני כבר אהיה על מטוס לניו-יורק.

קשה לי לתאר כמה מוזר ונפלא המשפט הזה, איך שהוא לא מצליח להתגלגל על הלשון כי הוא לא הגיוני, ובכל זאת לגמרי נכון.
עברו כמעט שלוש שנים מאז השתחררתי מהצבא אבל עדיין מרגיש לפעמים שמחר הרגילה תגמר ואצטרך לעלות שוב על א'. בכלל לא נתפס שהזמן שעבר מאז הצבא שווה לזמן שעבר בתוכו. אולי כי הוא לא שווה. המהות של הזמן בצבא היתה עצומה ועדיין לא לחלוטין הבשילה אצלי.

ועדיין – הזמן עבר. פיתחתי סוג של קריירה, הכרתי חברים נפלאים, התבגרתי מאוד, עברתי שתי דירות, שמעתי מוזיקה חדשה, התאהבתי. חיי התקדמו במסלולם המוזר.
דבר אחד קצת הציק לי תמיד בהבדל בין המסלול שלי לבין מה שנראה כמסלול ה'מתוקן' והפופולרי: לא היה לי טיול אחרי-צבא.

זה לא שלא עניין אותי דבר כזה. בזמן הצבא ובייחוד לקראת השחרור, נהגתי לפנטז על כל סוגי הטיולים. טרקים וטיפוסי הרים במזרח, זולה בהודו, בק-פאקינג אקרוס אירופה והחלום הגדול: מסע ברכב שכור לאורך ולרוחב ארצות-הברית, לקרוע את אוטוסטרדות ה-Interstates בין כפרים קטנים וערים ענקיות.

אבל זה לא קרה, כי החיים הפריעו בדרך. מצאתי עבודה שממש אהבתי ונהניתי בה, עם הזמן התקדמתי בה והיה חבל לי לעזוב, והיא משכה אותי באוזן שוב ושוב לעומק העולם הזה. עברתי לתל-אביב כדי להיות קרוב לעבודה (וגם כדי להגשים חלום אחר) והגעתי לחיות חיים שתמיד חלמתי לחיות.
הבעיה שישבה ברקע תמיד היתה: שדילגתי על כמה שלבים.

אז עכשיו אני מנסה לפצות. באופן די ספונטני החלטתי על טיול הקיץ הזה (את אף אחד מהחברים או המשפחה זה לא שכנע, כי החלטתי כבר על מספיק טיולים) ובאופן עוד יותר ספונטני קניתי כרטיסי טיסה ביום שבת האחרון. ממש לפני שבוע. מאז אני באטרף של סידורים (אבל לא ממש, כי על תוכן הטיול חלמתי כבר כמה שנים ובחודש האחרון החלום סודר לכדי מחברת מאורגנת להפליא באדיבות האישה (המדהימה)) והנה – זה הגיע.

התכנון בגדול – ואני משתדל להקשיב למי שמייעץ לתכנן כמה שפחות ולזרום כמה שיותר, קשה לי – להגיע לניו-יורק סיטי, לעשות שם את הטיול הכי תיירותי שאפשר: מצלמה על הצוואר, סיורים, פסל החירות, מוזיאונים ובניינים מפורסמים, לשלב קצת חיים פסידו-מקומיים: סנטראל פארק (בתקווה גם ריצה או שתיים), בתי קפה, פאבים, מקומות קטנים ומגניבים וכמובן – שופינג.
אחרי חודש (מה שאני מקווה שיספיק – ויודע שלא), מסע רכבת די ארוך דרך פילדלפיה (אטרקציות ואוכל), וושינגטון די.סי. (צילום על-יד הגדר של הבית הלבן זה חובה), שיקאגו (בתקווה למצוא מועדון ג'אז טוב או הצגה נחמדה) ותחנה אחרונה – דטרויט (שם חוץ ממפעלי מכוניות נטושים אבקר את הדודה והדוד). ואז חזרה ולמטוס ארצה (עם עצירה של יום בלונדון). סך הכל חודש וחצי. קצר. כבר מעכשיו יש לי טעם של עוד, אבל אני נותן לעצמי אשכרה לעבור את הטיול קודם. כי מגיע לי!

וזהו בעצם. ההתרגשות התחלפה בלחץ, שהוחלף באדישות שהפכה להתרגשות מחדש, ועכשיו אני בעיקר חסר מנוח.
אני מתכוון לצלם הרבה וגם לעדכן בעיקר דרך הבלוג (אימיילים זה כל-כך 1999).
אז אל דאגה.

הייתי אמור לכתוב כאן בהשקעה ודרמטיות רבות יותר אבל, החיים הפריעו בדרך.
אז אני כותב כאן במקום ללכת לישון. מה שאולי כדאי שאעשה עכשיו.
נתראה בקרוב!

אני אמור ללכת לישון, חשבתי לדחות את הפוסט הזה, אבל אני לא מסוגל להתעלם.

מה קרה כרגע? איך יתכן שמייקל ג'קסון מת?
"מלך הפופ" נשמע ביטוי זול וחסר משמעות לעומתו, האיש העצום והמיוחד הזה, שגדל מול כולנו (אפילו אלה שעוד לא נולדו, כמוני) – מילד קטן עם קול אדיר במשפחה מוזיקלית למלך שהוכתר והולל כל-כך בימי חייו.

שיא הפופ שלו הוא שיא הפופ שלנו. מעולם לא היה עוד דבר כזה, מוזיקה כל כך יפה, גדולה מהעולם, נוכחות כה יוצאת-דופן בחיים של כולנו.
שיא המוזיקה שלו הוא שיא המוזיקה שלנו. איזה איש כל כך צעיר שנתן לעולם מתנה כזו נפלאה.
פיטר פן עדין ורגיש שהופך לפצצת אנרגיה בקרבת מיקרופון: בקליפים, באלבומים ועל הבמה.
ונפילה כל כך טראגית שהוא לא הצליח לקום ממנה. משגע איך לא הצליחו לפגוע בו בול עם אף תביעה או טענה, ובכל זאת גרמו לו להתרסק לגמרי.

זה מדהים שקיים כאן, בעולם שלנו ולא במיתולוגיה יוונית, גיבור כל כך גדול שיצר מוזיקה כה אלוהית, ונפל כל כך חזק.

בחיי שנשבר לי הלב.

וגם:
כמה שהאינטרנט מדהים.

נכון לרגע זה, אין טרנד אחד בטוויטר שלא קשור למייקל.
כל מי שרחוק מדי מההתקהלויות בבית-החולים או בבית שלו בלוס-אנג'לס, או במועדון אפולו בהארלם – יכול עדיין להרגיש את ההמונים.

There’s got to be some mistake here… King of Pop…
-jperry

Oh my God.
-katyperry

No fucking way
-lilyroseallen

ולסיכום:

CNN has just reported that, according to Twitter, Micheal Jackson is dead.
-topherchris