עברו שלוש שנים מאז, זה מרגיש אתמול ולפני מיליון שנים בבת-אחת.

שום דבר שהיה לי לפני האחד באפריל 2008 לא נשאר אותו הדבר עד השני באפריל 2008. זהו, כמובן, משפט דרמטי להחריד, וברור שאינו נכון. אבל באופן מחריד עוד יותר – האירוע המינורי של האחד באפריל ההוא היה דרמטי ממש, אבסורד מהסוג שמופיע רק בחיים.
ואיכשהו יצא שלא סיפרתי את זה אף פעם, זה נשאר בגדר מעשיה של מי שהיה שותף ועד לזה. בקושי נותרו ראיות. אפשר כמעט שלא קרה בכלל. אבל זה כן קרה. כלומר, ובכן.

מעשה שהיה כך היה.

סוף מרץ, ערב שישי. אני חדש בעיר ובכלל בעולם הזה. איתי מזמין את שגיא ואותי לארוחת ערב שישי ושנינו נקראים בשמחה כמטיילים בגולה בסניף חב"ד. אכלנו ובעיקר שתינו, ואני לא זוכר יותר מדי מהארוחה הזו מלבד לרגע אחד שבו פטפטתי קצת על הלימודים לפסיכומטרי שתכף אפצח בהם.
השיחה גלשה למילות פסיכומטרי, ומישהו אמר גושפנקא. תהיתי בקול מה זה, ומיד כשענו לי הרשאות גיחכנו. שלושתינו, הרי, עובדים כרגע בדקס,  מתכנתים ובעיקר נאבקים במערכת המסורבלת שכתבנו, וגולת כותרת הסרבול היא כמובן, מערכת ההרשאות. חה חה. חה.

דינג.
את החשבון לא היה קשה לי לעשות. בתוך שניות בודדות נרקמה התוכנית וההחלטה: בעוד כמה ימים יהיה האחד באפריל ואעלה מתיחה לאחד האתרים שלנו. מתיחה קטנטנה, עדינה, לא מזיקה ובהומור בריא. באמת שלא תוכננה אף הגזמה: לרגע אחד מצחיק של האחד באפריל, אסובב את האתר על צירו ואחליף בו את כל המילים, אחליף את השפה. מעתה, אמור גושפנקא.

כשהגעתי למשרד בבוקר האחד באפריל הכל היה מוכן לי בראש.
העבודה היתה כבר ממש פשוטה. במערכת שהשתמשנו בה אז (ולא קיימת יותר), כל מה שקשור לטקסטים היה מוגדר בקובץ שפה נפרד. כל מה שהייתי צריך זה לכתוב קובץ שפה חדש בעברית ארכאית, ולגרום לו לדרוס את הישן.
במהרה משתמש הפך לאושיה, קהילה הפכה לאגודה, פורום לרב-שיח, בלוג ליומן. המסך הראשי בירך את המשתמשים (אושיות) לשלום והציע לחבור לאתר בעזרת שם וצופן (האם שכחת צופנך?), לבדוק את המיצגים החדשים באתר ולשגר מברק לרע. וכמובן, לנהל גושפנקאות.

סיון, מנהלת המשרד, נכנסת ורואה אותי מתקתק בשקט. היא שואלת והחבר'ה עם פנים ריקות, חושדת אבל שותקת.

אני בודק איך זה נראה לפני שאעלה. סך-הכל, חשבתי (ועודני חושב), די מצחיק. ובעיקר: עדין ונעים לעין, מעלה חיוך.
כמה שניות של היסוסים, טיפה אומץ, לחיצה גורלית על Enter וזה באוויר.

שבע דקות ממש מצחיקות הגיעו מיד. הלינק עבר בצ'אט ובמשרד, אנשים התפעלו, צחקו. אני חצי צוחק חצי מפחד.
היו אפילו כמה גולשים ששמו לב ושיבחו.
ואז הטלפון צלצל, "הלקוח לא אוהב את מה שעשית. תוריד את זה ונדבר עוד מעט". אז הורדתי (כמו שהיה קל להעלות, היה קל להוריד) וחיכיתי.

בינתיים הגיע בחור למשרד. מתכנת חדש מטעם לקוח כלשהו. לא משהו ששמעתי עליו. לא משהו שאמרו לי איך לטפל בו. הבוסים לא כאן ואני לא מעוניין להתקשר אליהם. הושבתי את המתכנת בהפתעה בצד שיגלוש באינטרנט עד שמישהו יגלה מה הוא בכלל.
ואז נכנסה למשרד אישה עם כלב גדול. בחיי. היא ישבה ושתתה מים וסיפרה לנו את סיפור חייה הארוך והמטורלל בזמן שכולנו מחליפים מבטים ובודקים מי יהיה הגיבור שיעיף אותה (הכלב שלה היה באמת גדול). בסופו של דבר סיון היתה הגיבור. וכל הזמן הזה אני חצי צוחק חצי מפחד. מתוח. מה הולכים לומר לי.

ואז אחד הבוסים הגיע, ואמר לי ללכת הביתה. לא פוטרתי, יש לדייק. קיבלתי חופשה.
נסער, יצאתי והלכתי לשבת במה שהיה פעם סניף של קפה ג'ו. אין אותו כבר. היה לי תלוש לקפה ומאפה והם היו טעימים. לקחתי אוטובוס הביתה, ואני זוכר שהיה לי מוזר מאוד להסתכל על הדרך כשהיא מוארת באור של צהריים. עוד לא קרה לי לנסוע בדרך הזו בשעה הזו.
הגעתי הביתה ולא ידעתי מה לעשות. פתחתי לגמרי את חלונות המרפסת לספוג את השמש (עוד דבר שהיה לי מוזר) ודיברתי שיחות קצרות בטלפון, מסונוור מהשמש שבדיוק מולי. אני זוכר בדיוק את ההלם. עשיתי שני סיבובים במקום ונמאס לי. הלכתי לחדר כושר שהיה ממש מתחת לדירה שלי והתאמנתי. קיבלתי טלפון מהבוס, אז התקלחתי וחזרתי לדירה. הוא הגיע ודיבר איתי, שיחה ארוכה ואמיתית. אומר שרצו את הראש שלי, אך כמובן שהוא רוצה שאחזור, ושהם יסדרו את זה. הוא עזב והשאיר אותי מבולבל.
יצאתי והלכתי ברגל המון, עד החוף ואז בבן-יהודה עד לפרישמן ואז לדיזנגוף פינת פרישמן, איפה שפעם היה המשרד שלנו ומה שתמיד היה בשבילי הנקודה הכי שווה בתל-אביב. כאן גדלנו ובשביל זה הכל היה שווה את זה.
נכנסתי לסגפרדו, בית הקפה שלנו, וישבתי בפינה, המקום שלנו. סיון, שלומי, איתי ושגיא הגיעו וישבו איתי. מדובבים אותי, ויוצאות לי מהפה המילים "אני לא חוזר". מנסים לשכנע אותי, להרגיע אותי. אני שם טיפ והולך, הביתה.

למחרת הלכתי לים וכמה ימים אחר-כך הגעתי למשרד וישבנו בחדר ישיבות ואמרתי להם שאני לא חוזר, שהספיק לי. לא הייתי בטוח בזה אז, גם עכשיו אני לא בטוח. איך אפשר להיות בטוח בדבר כזה? עזבתי את הבית. עבדתי בדקס כמעט שנתיים* וכולם שם החברים הכי טובים שלי. ומשהו קורה והוא בכלל באשמתי ואני מחליט לקום וללכת. רק כמה חודשים לפני כן עזבתי את הבית האמיתי שלי, בית הוריי, והנה שוב אני הולך.
איך אפשר לעזוב את הבית? אי אפשר. כשעזבתי את הבית של ההורים שלי זה היה נורא זמני, בחלקים. זה היה רציונאלי, כדי להיות קרוב לעבודה. דירה מחבר. לא העברתי בגדים או רהיטים. זה קרה נורא לאט ואף פעם לא היה רגע אחד דרמטי שבו העמסתי מזוודות ברכב ונישקתי את אמא לשלום. אי אפשר לעשות דבר כזה.
אבל איכשהו עושים את זה.

יצאתי מחדר הישיבות וחייכתי לחברים. לא היה לי מה להגיד. עשיתי שלום והלכתי. שגיא רדף אחריי לחדר מדרגות, ואמר לי בהצלחה. יצאתי.

הייתי בחופש. ואז התחלתי לעבוד בצליל בקניון רמת-אביב. מוכר בחנות תקליטים. זה אמנם לא Championship Vinyl, אבל זה היה מספיק טוב. מספיק טוב? זה היה מעולה. עבודה עם אנשים בגילי. ילדים כמוני. אוהבים מוזיקה. שומעים מוזיקה. מוכרים מוזיקה. קונים מוזיקה. עבודה במשמרות, בלי הרבה אחריות, עם המון כיף. עומדים על הרגליים שש שעות. מסדרים דיסקים לפי ז'אנר, לפי אלפבית. חופש. אחד המקומות שהכי נהניתי לעבוד בהם, ולא בזכות המקום או העבודה. פשוט בזכות האנשים ובזכות המוזיקה.

היה בזה משהו, בלעשות את הצעד הזה אחורה. להגיע למשמרות במקום לפגישות. לתת לאנשים מוזיקה שאתה אוהב, וחיוך. להיות מוקף בחופש, מהזן התיכוניסטי. לפלרטט עם לקוחות ולפטפט עם שאר העובדים. לסיים משמרת ולנסוע הביתה עם האייפוד באוזניים.
השחרור שאחרי השחרור.

למדתי לפסיכומטרי. עשיתי פסיכומטרי. לא רציתי לעזוב את צליל, אבל קיבלתי הצעת עבודה בסטארט-אפ חדש, ותמיר, שהיה המנהל שלי בצליל, אמר שהוא לא מוכן שאשאר בצליל ולא אקח אותה. אז לקחתי אותה.

זה היה Internet Is Fun. ישבנו באלנבי במשרד שמשקיף לים וכתבנו את המוצר הכי מגניב שעבדתי עליו. עבדתי עם האנשים הכי כריזמטיים, מוכשרים ומעוררי השראה שהכרתי. אי אפשר היה לשבת על-ידם בלי להדבק בזה, ההתלהבות שלהם לגבי הכל, ולגבי העבודה ולגבי המוצר.
הם אנשים טובים ונחמדים והם גם בוסים אבל הכי איכפת להם שהמוצר יהיה מגניב. שמה שנעשה יהיה טוב ולא סתם, וזה כל מה שחשוב. זו גישה תמימה אבל גם מפוכחת. זה גאוני וזה הדבר היחיד שעכשיו אני יכול להזדהות איתו. אי אפשר לעבוד על דברים לא טובים. אין למה.

והם קלטו אותי.
בדקס כמובן העריכו אותי מאוד ואהבנו להיות ביחד, היינו כולנו חבורה די מאושרת. אבל כל מי שהיה שם הכיר אותי כבר שנים ועכשיו פתאום, ב-IIF, היו אלה אנשים זרים וחדשים. הגעתי לשם דרך חברת השמה. שום קשרים. אנשים חדשים ומוכשרים שלומדים להכיר אותי ולגמרי מזהים אותי, רואים מאיפה אני בא. זה חיזוק עצום לגלות שאתה יכול להרשים אנשים חדשים.

ולמדתי כמה אני יכול לאהוב את העבודה שלי. כמה אני אוהב את התחום הזה וכמה הוא נוגע לליבי. וכמה שאני אוהב את מה שאני אוהב, דווקא את הצדדים של ממשק משתמש, של עיצוב, של איפיון מוצר.
וחוויתי רגעים של בטחון. אתה במקום הנכון, עושה את מה שאתה רוצה לעשות. וככה צריך להיות. ובטחון הוא סוג של חופש, אחרי הכל.

מעניין אותי לחשוב על זה, איך רעיון קטן ומשעשע בראש שלי (אפילו לא כזה משעשע) הפך לסיפור ענק שהפך חזרה לכלום.
איך צעד אחד אחורה לקח אותי שניים קדימה, נתן לי את השקט שהייתי צריך בשביל לחשוב ואת הלקחים שהייתי צריך ללמוד.
איך כל הבלאגן הזה הוביל אותי לכאן.

מאז עבדתי בארבעה מקומות אחרים, התחלתי ללמוד, עברתי לניו-יורק ואז לירושלים ואז שוב לתל-אביב.
חיי הפכו לקפיצה ממקום למקום ורעב בלתי פוסק לגדול ולהתפתח. לא מספיק לי לא להצליח. נהייתי תזזיתי לטוב ולרע.

זה רע, לפעמים. בראיונות עבודה אוהבים לשאול למה עזבתי את דקס. הייתי שם הרבה זמן. הייתי ראש צוות ועזבתי להיות מפתח.
"הגיע הזמן להתקדם לדברים טובים יותר", אני אומר להם בדרך-כלל.
פעם, בראיון אצל אנשים שהכירו איכשהו את הבוסים בדקס, נתתי תשובה כללית שכזו.
"אבל שגיא," אחד מהם אמר, "למה אתה לא מספר את הסיפור של אחד באפריל?"

*

חזרתי לכתוב!
…סתם. אחד באפריל.

^ אני יודע שזה לא כזה הרבה זמן, אבל בשביל מי שהיה רגע לפני כן חייל משוחרר זה היה נצח.

היום נסעתי בקו 448 לירושלים.

לפני חמש שנים הייתי נוסע בקו הזה כמעט כל יום ראשון. הייתי מתעורר בבוקר, עולה על מדים, סוגר בלחץ את התיקים והולך לשתות קפה עם אמא ואבא. מבט חמוץ אחרון של שביזות יום א’ ואז טרמפ אל התחנה המרכזית, להדחף עם עוד חיילים לתוך האוטובוס.

היינו נוסעים במסלול הקבוע, אל הפקק הקבוע, בכניסה לירושלים מכביש 1. הייתי מתעורר לרוב באמצע הפקק, הראש והכתפיים כואבים מהשענות על החלון של האוטובוס. האוטובוסים האלה, חדישים ומשוכללים ככל שיהיו, עדיין רואים שמי שעיצב אותם מעולם לא נסע בהם כחייל: למה המתלה המיותר לתיקים יושב בדיוק בפינה שהראש נופל בה? למה צריך להיות מרווח בולט בין החלונות, ולמה הוא צריך להיות באמצע המושב? למה הכסאות כל כך צרים ולא נוחים? אוף.

הייתי יורד מהאוטובוס ועובר את הבדיקות הבטחוניות המוגזמות בטירוף של המרכזית בירושלים. הייתי מגיע בדרך כלל בין שעה לשעה וחצי לפני האוטובוס המקשר שלי לבסיס (יחי סידור השעות של האוטובוסים).

פעם אחת נכנסתי לסניף של טאוור רקורדס בתחנה, כדי להעביר את הזמן. נראה לי אפילו שהייתי עם ידידה מהצבא, שרצתה לבדוק משהו. והנה מזהה אותי ואני מזהה בחזרה, המוכר, הלא הוא המוכר שמכר לי בתו השמיני, בפעם הראשונה שהייתי שם, שגרר אותי מביקור ספונטני לרכישה של 13 דיסקים. בתוך כמה דקות הפך המוכר למתן, בתוך כמה חודשים למוכר מהטאוור שאני יושב בו שעה בכל יום ראשון ובכל יום חמישי, להעביר את הזמן הכי היי פידליטי שאפשר. כמה שנים, ומתן עדיין חבר שלי, קפץ לבקר במסיבת הפרידה שלי מהארץ.

הביקורים האלו בטאוור היו החוויה המוזיקלית הכי מגבשת שלי, בשילוב עם מוכר נוסף בכל פעם (ובעיקר, אריאל) למדתי לשמוע הרבה ז’אנרים, קניתי הרבה דיסקים, והיה לי הכי מגניב שאפשר בתחנה מרכזית בירושלים. חוויה מרככת/מתקנת בדרך שבין השבוע שבצבא והסופשבוע בבית.

אתמול נסעתי בקו 315 לבקו”ם.

לפני שלוש וחצי שנים אבא לא רצה להשאיל לי את האוטו ליום של השחרור (זו היתה המסורת אצלנו ביחידה). אז נסעתי באוטובוס.

ביום לפני השחרור הגעתי לבסיס הקודם שלי כדי להפרד מכולם ולעשות טופס טיולים יוצא. הטופס לקח עשר דקות, וגיליתי שרק אחד מהחברים שבאמת שירתו איתי נמצא. נפרדנו, אכלנו, והלכתי לשלישה לקבל טופס לבקו”ם. אויה, לא הבאתי את ציוד הא’ שלי, אז אני לא יכול לקבל את הטופס. למרות שאף אחד לא באמת אמר לי מה להביא היום. אז מה עושים? הבסיס באמצע שומקום, הציוד בבית. נחזור מחר.

כך יצא שביום השחרור שלי לקחתי שוב את קו 448 לירושלים, ואז אוטובוס נוסף לבסיס. שמתי את הציוד באפסנאות ויצאתי בחזרה לכביש הראשי, בתקווה להספיק באוטובוסים לפני שהג’ובניקים בבקו”ם ילכו הביתה. במזל עצר רכב משטרתי, חבר’ה שהכירו את היחידה שלי, שלקחו אותי עד לשער של הבקו”ם, בצד של המתגייסים.

נכנסתי בשער ווידאתי עם השין גימל, היה עליי לחצות את כל הבסיס לצד השני. אז הלכתי.

עברתי לידי את בסיס הקליטה, את הרחבה אליה הגעתי לפני שלוש שנים מבאר-שבע. את הביתנים בהם עברתי בדיקות ופגשתי קצין מיון שאמר לי שאני הולך להיות קצין תותחנים (לא הייתי קצין תותחנים). את האוהלים שישנתי בהם בלילה הראשון שלי בצבא. את הרחבה שישבתי בה עם מתגייסים אחרים, ממתינים לכלום. את מגרש הכדורסל שממיינים בו לאוטובוסים בסוג של סלקציה צה”לית.

הגעתי לשטח ירוק ובמרכזו אגף השחרור, כמה קראוונים קטנים מלאים בחיילים משתחררים שעומדים בתור. עמדתי בתור, לקחו לי את החוגר (לא היה טקס גזירה מיתולוגי), נתנו לי אחד חדש (חום) וקופון לארוחת שחרור בבורגר קינג. לא היתה תזמורת שניגנה לי והרמטכ”ל לא חיכה בסוף ללחוץ לי את היד. עשית את שלך, נתראה במילואים. דיברתי בטלפון עם אחי שהיה בדיוק בדרך לבסיס טירונות. אכלתי ארוחת שחרור, ועליתי על האוטובוס.

היה לי קצת שוק כשהייתי צריך לשלם עליו, אבל נסעתי, לתל-אביב, ונפגשתי עם אסף ויונתן, והתחלתי לעבוד בדקס.

שלשום נסעתי ברכבת של 8:38 לתל-אביב.

אחרי כמה חודשים של עבודה בדקס על המחשב שלי בחדר באשדוד, עם כוס קפה בבוקר וארוחת צהריים של אמא, דקס שכרו משרד בתל-אביב. היה לי קשה לחשוב על מעבר, על לנסוע כל יום ולעבוד כל יום, בשעות עבודה, צמוד לבוס ולמשימות. אבל זה קרה.

נסעתי כל יום, שנה בערך (עד שעברתי לתל-אביב), ברכבת של 8:38 לתל-אביב. הייתי יורד במרכז ולוקח קו 5, או 61 או 20, לדיזנגוף. המשרד היה בפינת פרישמן, שני חדרים קטנים במרתף עם גינה מטריפה. היינו מעט אנשים, חברים טובים מאוד, מתכנתים בבוקר ומטיילים לארוחת צהריים. שותים הרבה קפה ומספרים בדיחות של גיקים. היתה כלבה במשרד ופגישות בבית קפה, קוד במחשב וחלומות גדולים בראש.

אהבתי את זה.

לא חשבתי לפני שזה קרה שזה מה שאני רוצה לעשות, אבל כשהייתי שם זה היה ברור מאוד. הייתי עצמאי, חופשי וחשוב, איש העולם הגדול שתל-אביב קטנה לו. עשינו אינטרנט בבתי קפה, דיברנו על מוזיקה וסרטים, יצאנו לדרינקים ולמסיבות.

אחרי צבא של 3 שנים והתבגרות מעיקה של 18, חייתי סוף-סוף.

מאז עבדתי בשלושה סטארט-אפים, חנות דיסקים אחת, עברתי ארבע דירות, גרתי בתל-אביב, במידטאון מנהטן ובאפר ווסט סייד, טיילתי באמריקה, פגשתי משפחה חדשה, עשיתי חברים טובים ולמדתי דברים חשובים על עצמי ועל העולם.

עכשיו אני עובד בירושלים. אולי גם גר שם. יש לי יויו על הכיס עם כרטיס שם שמכניס אותי למשרד (רציתי לקרוא לזה ג’ובניקון אבל מסתבר שזה כבר תפוס). אני לא מכיר את כל מי שעובד איתי, ומזמין אוכל עם כרטיס מסובסד.

זה לא רע בכלל, וזה אפילו לא מנוגד לחלום. אני עושה אינטרנט, יודע מה אני עושה, בטוח במה שאני עושה, אוהב את מה שאני עושה. יש לי חברים טובים בכל הארץ וגם כמה בעולם. יש לי מוזיקה טובה ואוכל טעים. יש לי חברה שאני אוהב. ויש לי המון נעליים.

ועדיין…

*

הכי חשוב, אני מניח, זה שאני יודע מה אני רוצה לעשות ואיפה אני רוצה להיות.

עכשיו רק נשאר ליהנות מהדרך.

"כמו שנציג אגודת הסטודנטים הקדים ואמר, ברוכים הבאים לבית השני שלכם."

כך הסבירה את פנינו מזכירת החוג (או משהו) בביתינו החדש, ומיד פנתה להפעיל את מצגת הפאוור פוינט המגוחכת המסבירה את אופן השימוש במערכת הבידינג על הקורסים, גאוות אגף המחשוב של האוניברסיטה משנת 1996.

האוניברסיטה אפורה. האוניברסיטה חמה ומיוזעת. האוניברסיטה מרובעת, מרובעים מרובעים. הדשא של האוניברסיטה אפור. הטיח שעל האוניברסיטה מתפורר, חושף את גופה החיוור והזקן, הנבוך לעומת גודלו. כמה שהיא גדולה ורמה ונחשבת, באותה מידה היא עתיקה, טיפשה ומיותרת. בלב ליבה היא יודעת את זה, האוניברסיטה. אבל הכבוד הישן, הערכים, הם שגורמים לה למתוח את גווה ולדדות במעלה המדרגות הגדולות בכניסה מדי בוקר.

זה לא הבית שלי.

ב-1996, בזמן שסגל אגף המחשוב עבד בהתלהבות על דיאגרמות הזרימה של מערכת הבידינג, אני גרתי באשדוד. התחלתי כיתה ו'.
גרנו שם כבר שש שנים, זה הבית שגדלתי בו. כלומר, גרנו לפני כן במקומות אחרים, אבל כנראה שלגדול זה עניין של גיל קריטי. לעולם, גם כשהייתי תקוע בחורים בצבא וגם כשטיילתי במחוזות האורבניים של אמריקה, גם שלוש שנים לאחר שיצאתי ממנו, זהו הבית שלי. הידיים שלי נעות אוטומטית בדיוק לידית של הדלת הנכונה, אני יודע בלב ליבי כמה צעדים יש בין הסלון למטבח, איזה כפתור מדליק את המזגן, איך מגיעים הביתה ב-4 בבוקר מתל-אביב ברכב, או מהתחנה המרכזית ברגל, איך מכבים את האזעקה במהירות ובלי להרעיש.

לפני בדיוק שישה חודשים עברתי דירה, הדירה השניה שלי. אחרי כמעט שנתיים באבן גבירול, של חיים קטנים ומתגבשים בדירה צפופה תחת הרגשה של לגור אצל במקום לגור, עברתי 2 ק"מ מזרחה, לגור עם החבר הכי טוב והשותף הכי מגניב שיתכן, לדירה עם סגנון וסלון, עם אופי ופוסטרים ואוכל במקרר. ולראשונה זה בית, ותל-אביב היא בית, וניצנים של התחושה הנוחה והיפה הזו.
ואני יודע איך להגיע ברגל וברכב ועל רזי החניה באיזור, מכיר את המלצריות בבית הקפה שלי ואת הקופאיות בסופר. מקבל דואר ומשלם חשבונות והבגדים שלי והספרים שלי והסרטים שלי וכל החיים שלי כאן. ודי קשה להרגיש לבד כשאתה יושב עם השותף שלך לארוחת ערב ובירה מול סרט מהבלוקבאסטר.

כשעבדנו בדקס נהגנו מדי פעם להתפלסף על בית ומהו. בסוף, אם אני זוכר נכון, התפשרנו על "איפה שעושים כביסה".
אז בבית עכשיו אני לא עושה כביסה, אני מחזיר אותה לאשדוד. אולי יש משהו נכון בהגדרה הזו, כי יש לי שני בתים. באחד אני מלכלך את הבגדים, ובשני מכבס (טוב נו, מכבסים לי).
וזה עובד נחמד. כשנמאס לי מהרעש, מהתל-אביביות הדוחה ומהצרה שבעצמאות (כלומר, אי היכולת לראות טלויזיה כל היום), אני תמיד יכול לברוח דרומה.
וכשמשעממות אותי השממה הפרברית, הבדידות והשטויות של ההורים, חמש תחנות רכבת ואני שוב במרכז.

ועכשיו, לפחות כך זה מרגיש, לא בית אחד אלא שניים עומדים בסיכון, עומדים לברוח.

*

כמובן, אף אחד לא יברח. אני מבין את זה, אני לא עד כדי כך טיפש. אבל כך אני נוהג להבין את הדברים שקורים לי: מקצין את הדרמה ורק אז בוחן את ההתרחשויות, את השינויים אצלי ומסביב, את האפשרויות שלי.
כאילו שאי פעם היו לי אפשרויות.

*

טריגרים. זה מה שמניע בסוף את כל האירועים החשובים. זה הדברים הכי קטנים שגורמים לך להבין – לגמרי לחשוב בלי הפרעות – מה הולך לקרות.

כשנחתתי בניו-יורק התרגשתי. אבל, וקצת קשה להסביר, זו לא היתה בדיוק אותה ההתרגשות כמו לפני סרט שחיכיתי לו הרבה זמן, או מפגש עם אדם יקר שהתגעגעתי אליו. זה לא היה כמו לקלוט שאני במטרופוליטן, מביט בפיקאסו הראשון שלי (מבין רבים, בדיעבד). זה היה קצת שונה.
התיישבתי בלימוזינה שלקחה אותי ללונג איילנד ולא ממש עניתי לשאלות של הנהג או של הנוסעים שלידי, כי הייתי מרוכז בחלונות, ברחובות שמבעד, בכבישים הרחבים, בשלטי הדרכים, בבתים, באורות שמבצבצים מרחוק בחושך. זו היתה התרגשות קצת שונה.

למחרת הבנתי מה קורה. אחרי שלוש הדקות הראשונות שלי במנהטן קלטתי שאני הולך, שלא נעצרתי להשתאות. לא היה בום. זה היה מהיר נורא, מהיר באופן מפחיד, אבל מצאתי את עצמי שם. לא פחדתי או הרגשתי אבוד, העיר נראתה כמו שהיא אמורה לראות, האנשים כמו שתמיד חשבתי שאנשים צריכים להיות. זה מגוחך, אני חושב לעצמי, אבל אני מרגיש בבית.

בבית? זה בכלל יכול להיות?

כשסיפרתי לבני הדודים האמריקאים החדשים שלי על התיאוריה שלי, שאנחנו גדלים על מיתולוגיה אמריקאית ולכן אמריקה מרגישה לנו די טבעית, הם חייכו בחוסר הבנה. אני מניח שקשה להבין את מה שברור לך מאליו.

אבל כולם מאשרים: העיר היא מקום כזה.
בשלוש בלילה, בקומה עליונה של פאב סובייטי מגניב באיסט ווילג', בחורה חמודה (אנה, קראו לך?) מנסחת יפה. "זה מדהים, זה מקום ענק ועמוס, וכולם מרגישים בו בבית. וכנראה שאלו 8 מיליון אנשים שלא ירגישו לגמרי בבית בשום מקום אחר. יש משהו באופי שלה, הוא מזמין אותך אבל גם נשאר קול ויוקרתי". כן.

2. אני כבר החלטתי, ב-30 הדקות הראשונות שלי בעיר, שהמשימה שלי היא לעבור לכאן. לא לגור, לא לזמן קצר. סתיו, אם זה מרגיש לך כל-כך כמו בית כאן, למה לא לעשות את זה בית! החלטתי שאני אבדוק על לימודים או עבודה כאן או משהו.

ככה כתבתי (רק, באנגלית מתלהבת) במייל לסתיו ביום השלישי של הטיול שלי. אלה מחשבות כל כך בוסריות ובוטות וילדותיות אבל לא איכפת לי. בחיים לא הרגשתי ככה.

חתיכת טריגר. אחרי יותר מדי שנים של הסתפקות, הצטנעות, שאיפות קטנות. פתאום כל-כך הרבה בטחון צף לי לראש.

*

וושינגטון די.סי. איתי ואני משתרעים על הספות ב-common room של ההוסטל. שנינו אחרי מקלחות, רעננים אבל גמורים מעייפות. ככה זה יום של טיולים ברחבי ה-National Mall על כל האטרקציות המפורסמות (ולא סטארבאקס פתוח אחד לישועה). אנחנו מתכננים לצאת. איתי עובר על קלסר ההמלצות של ההוסטל, אני בודק את המייל שלי באייפון שלו. כמה דקות אחרי זה, הוא מקבל מייל. קורא אותו, צוחק בהתלהבות ודוחף לי את האייפון לפנים, שאקרא. אני קורא ופניי קופאות.

איתי קיבל הצעה מחבר מהצבא, שעובד עכשיו בחברת אינטרנט אמריקאית. הוא זוכר שאיתי בתחום, ומזמין אותו להצטרף לחברה שיושבת בניו-יורק סיטי. הם יסדרו ויזות והכל. אני עדיין בהלם כשאיתי כבר מנסח לו תשובה: 'אני לומד עכשיו, ולא מעוניין בעבודה, אבל יש לי חבר טוב שיושב לידי ואוהב יותר ממני גם את העבודה וגם את ניו-יורק'. לא עוזר לי להתווכח איתו שיקח את העבודה בעצמו. הוא שולח.

חצי שעה אחר-כך אני כבר שולח להם את קורות החיים שלי, אחרי שדיברנו איתו בטלפון. קבענו להפגש לראיון עבודה כשאחזור לניו-יורק. "יפה לך 'כשאחזור לניו יורק'", איתי צוחק עליי. אני עדיין בהלם.

*

בסיום הרוד-טריפ הקצר שלי במזרח היבשת, חזרתי לניו-יורק. למחרת נסעתי לראיון עבודה בבניין במרכז שדרות ברודוויי, 2 דקות מטיימס סקוור.
כנראה שרוב השיחות באותו היום היו בנושאים "אתה מעוניין לעבור?", "נראית לך ניו-יורק?", "תרצה לגור בניו-יורק פעם?", "אז אתה נשאר? או נוסע וחוזר?", "מתי תוכל להגיע". הכל נהיה כל-כך סופי כל-כך מהר.

כשסיימתי את יומי שם במשרד, יצאתי לרחוב והסתובבתי קצת ברגל באיזור. דכדוך קל תפס אותי פתאום. כמה תמוה. אפילו הגלידה הכי טובה שאכלתי בחיי הצליחה לעודד אותי רק לדקות ספורות. הלכתי סהרורי ברחבי מנהטן. קצת מאושר, קצת עצוב, קצת לחוץ. הרגליים לקחו אותי עד לסנטרל פארק, אז נכנסתי. בחרתי לעצמי גבעה ירוקה נמועה, הגעתי אליה, מצאתי לעצמי עץ קטן ונשכבתי מתחתיו. עצמתי את העיניים וניסיתי לא לחשוב על כלום. אבל במקום כלום, כל החודשיים המדהימים האחרונים עברו לי מתחת לעיניים.
אז שלפתי מהתיק את המחברות שכתבתי, מסתבר שמולסקין זה דבר אפילו יותר יפה כשהוא מלא ומרופט, וקראתי. מהיום הראשון שלי בנתב"ג ועד היום. קראתי את כל קורות הטיול, את מה שעבר לי בראש ובלב וכל אירוע שחשבתי שיהיה ראוי לציין.
את הקריאה סיימתי עם חיוך על הפנים. החזרתי את המחברות לתיק וישבתי עם הגב לגזע העץ. אני זוכר שבחרתי בכוונה לא לשמוע מוזיקה, ובמשך כמעט שעה ישבתי שם, אכלתי Skittles ובהיתי. בדיוק מולי, מעבר לכרי דשא קטנים, ה-Victorian Gardens, פארק שעשועים בדרום סנטראל פארק. המון אנשים, ילדים ומבוגרים, התרוצצו בתוך וסביב המתקנים. הקולות היו של ילדים משחקים, של מתקני שעשועים פועלים ושל מוזיקת סיקסטיז שמחה מהרמקולים.
אני לא יודע למה תפס אותי פתאום כזה עצב. אולי זה היה השוק של פנטזיה שהופכת למציאות. אולי זו המציאות של התלבטויות והחלטות קשות. אולי זה געגועים לבית ולחברים שכבר התחילו מבעוד מועד. ואולי זה סתם כי באמצע הטיול שלי ראיתי יותר מדי קוד PHP.

*

בסוף חזרתי הביתה.
כשהתקרבתי לביקורת הדרכונים בארץ, נזכרתי שג'ינו הזהיר אותי שזו תהיה נקודת הדכאון שלי. אבל לי כבר היתה נקודה כזו קודם, עוד בלונדון, כשהגעתי לשער של הטיסה לנתב"ג, כששמעתי את כל העברית וראיתי את כל הפרצופים הישראלים. אבל הוא צדק. קשה לי להצביע מה בדיוק גרם לזה, העומס והבלאגן והעליבות והתחושה שם שביאסו אותי. בשביל מה בכלל לטוס חזרה.
חיבקתי את ההורים ונסענו נסיעה עייפה ב-6 בבוקר לאשדוד. הגעתי לבית וזרקתי את התיקים בחדר, לקחתי לי כוס ומזגתי מים, נשכבתי על הספה מול הטלוויזיה. ואז חטפתי שוק על איך לא שכחתי כלום, איך אני עדיין בבית פה. (ברור שלא שכחתי כלום אחרי חודש וחצי; איזה טיפש אני; רק שהחודש וחצי האלו היו משמעותיים לי כמו חמש שנים; חיים אחרים; הרגשה מוזרה מאוד; כמה בתים כבר יכולים להיות לך?)

*

עוד טיפה יותר מחודש, אם הכל ילך כמתוכנן, אני אטוס לניו-יורק. אני כבר אזהה את הכבישים, את החבר'ה מהעבודה ואת המשפחה שביקרתי אז. אני שוב אשן אצלם לפני שאמצא לי מקום קטן לגור בו, שיעשוק לי את חשבון הבנק וינסה להיות עוד בית, בית אמריקאי. אני אנסה להסתדר לבד עם עבודה גדולה, עיר גדולה, מדינה גדולה. עם החברים והמשפחה והספרים שלי במרחק 9,000 ק"מ ממני.

אני לא יודע אם לעשות את זה. אבל החלטתי שכן. החלטתי שעדיף לנסות, לא להמנע מדברים בגלל חששות ודאגות.
ובמקרה הכי גרוע – הארץ תחכה לי כאן.
אולי.

-How do you think I feel? I haven't slept. I feel sick, like there's something in my stomach… fluttering.
-Butterflies? No, no, no, no, no, no, no. This is not.. not happening.
-Believe me, no one is more surprised or ashamed than I am.
-Chuck, you know that I adore all of god's creatures and the metaphores that they inspire, but, those butterflies, have got to be murdered.

המטאפורה של "פרפרים בבטן" מעולם לא עבדה עליי; מהביטויים האלה שלולא היו קיימים מלכתחילה, לא היו נוצרים עכשיו; בחיים לא הייתי מדמיין פרפר מתעופף בקרביי כשאני מתרגש; אפילו עכשיו.

אני כן מכיר שערות סומרות, אצבעות רועדות, מבט שלא מצליח להתמקד בכלום, פה שלא מצליח לגמגם מילה שלמה, גרון יבש, ברכיים קופצות, גירוד עצבני. אני מכיר מועקה כה כבדה בחזה ובחילה מעורפלת בבטן.

ההרגשה הזו לפני כל טלפון לבחורה שאני אוהב. בחיי. אפילו אחרי אלף שיחות.
ההרגשה הזו של לפני פגישה ראשונה עם מי שעלול להיות אדם חשוב מאוד בחייך.
זו השמורה לראיונות עבודה, פגישות חשובות, החלטות גדולות בחיים, קניות יקרות, חתימה על חוזים, עשיית צעדים.
לפעמים היא אפילו תצוץ לחצי שניה עם כל צלצול טלפון או התראת הודעה חדשה.

אבל מעולם לא פרפרים. יותר כמו דקירות חוזרות במותן. אולי אני נוהג יותר להלחץ מלהתרגש?

וכל זה מעין הקדמה או אולי הגדרה של ההרגשה הזו שיושבת לי עכשיו ולא עוזבת, יושבת בבטן בידיים בראש ובאזניים: ביום ראשון בבוקר אני עולה על טיסה לניו-יורק. לטיול, פעם ראשונה, לבד.

ועוד על כך בפוסט הבא, בעצם.
ממש קשה לי לכתוב אז אבקש את סליחתכם על סדרת פוסטים קצרים, חסרי מיקוד או חידוש מיוחד. זו הדרך שלי להכנס חזרה, אני מניח. אני אוהב את כולכם (כל השלושה) על שאתם בכלל פה.