לפני בדיוק שנה ויום, בערך בשעה הזו, רק לפי שעון ישראל, הלכתי בחזרה הביתה, לדירה ששכרתי אז בצפון אבן-גבירול, ממש על הפארק. חזרתי מדייט של יום שישי, אירוע נדיר בפני עצמו (הדייט, לא ימי שישי), כמה שעות בודדות של בעיקר שתיקות מביכות ורעידות הדדיות מקור. אספנו גלידות מהגלידריה המעולה ביהודה המכבי והלכנו איתן לפארק, לשבת על ספסל, בשני קצוות מנוגדים, ולדבר על שטויות. אחר כך החלטנו לא למות מקור אז הלכנו לשבת על כוסות תה בזוריק, ליוויתי אותה לרכב וחזרתי הביתה.

אני לא לגמרי זוכר מה בדיוק חשבתי או הרגשתי בדרך חזרה, חוץ מחיוך קטן על הפנים וידיים קבורות בכיסים החמים של המכנסיים. אני כן יכול להגיד שבכלל לא חשבתי ששנה מהיום, אני אכתוב לה מכתבים מהמחשב בדירה בניו יורק.

אבל אני מניח שאתה אף פעם לא יודע למי תכתוב מכתבים מניו יורק.

לונג סטורי שורט, זה עבד.
דייט אחד ועוד דייט ועוד אחד, קשה לי לשים את האצבע על הסיבה ששנינו נרצה בכלל להמשיך עם הגמגומים הנבוכים האלו, חוץ משזה הרגיש נכון. וזה עבד, בסוף הם הפכו למשפטים שלמים שהפכו לוידויי חיים שהפכו לסיפורי היומיום, שהלא האינטימיות הכי מדהימה היא שיחות סוף-היום על הדברים הכי קטנים בעולם, כי מי שאתה מוכן לשתף אותו בקטנים האלה הוא כנראה מי שגם רואה אותך בגדול.

ואז רבנו, ונפרדנו, ונפגשנו ברכבת במקרה לחצי שעה שקטה. וחזרנו להיות ביחד, וראינו המון סרטים, סרטי טלויזיה חמודים בהוט (בתקופה שהיו לי כבלים בדירה) וסרטי קולנוע בלתי נשכחים בבתי קולנוע פרובנציאלים (וצ'אי בפארק המדע) וסרטים זרים בלב דיזנגוף (עם אפטר סנדביץ' בסגפרדו) ושוברי קופות בסינמה סיטי (ומילקשייק בדיינר ז"ל), ודיוידים מושכרים (לרוב עם ג'ון קיוזאק) בדירה בבני משה.
איפשהו באמצע היא נסעה להודו, מה ששבר לי את הלב, ולא היו מספיק סרטים בבלוקבאסטר כדי להרגיש עם זה בסדר, אז בתגובה נסעתי לניו יורק, ולפילדלפיה ולוושינגטון ולדטרויט, וחזרתי וחיכיתי עוד ובסוף היא באה, וראינו הרבה פרקים של גוסיפ גירל ואז נסעתי שוב לניו יורק, הפעם לעבוד, הפעם בהתלבטות, הפעם בעצתה, הפעם לבדי, כשכולם בארץ וכל החברים שלי בתל אביב, והם לומדים ועובדים, הפעם ביטלתי את האוניברסיטה, ויצאתי מהדירה, הפעם נפרדתי מכולם, ונסעתי. ומתישהו אחזור.

וזה מה שאני יכול (או רוצה) לספר על הקשר שלי עם סתיו, כי את כל השאר אין טעם לספר, כי אני לא יודע ממש לתאר משהו גדול כזה, איך אני אוהב אותה ואיך היא חסרה לי פה, כמה טוב לי איתה וכמה מדהים כל מה שהיא נתנה לי, כמה כואב יכול להיות הגעגוע וכמה עדיין נחמד שיש לי אותה אפילו באופן קלוש, כי כל המילים האלו הן שטויות ואני לא חושב שמישהו יכול להבין את הסיטואציה מבחוץ, בטח שלא רק ממילים, או משהו.

אבל עדיין, שנה ויום ביחד, שזה בערך פי 300 ממה שהצלחתי להחזיק בקשרים אחרים, והיא אפילו מחזירה לי טלפונים אז זה נחמד מספיק בשביל לכתוב על זה פוסט.

באחד הערבים האלה בדירה באבן גבירול, שסתיו צוחקת עליי שמשום מה אני תמיד מזכיר אותו, אני הייתי בבית והיא הגיעה אליי באוטובוס מהעבודה. היה חורף קריר, וכמה בלוקים ממני היה מקום שבחורף תפקד כמרקיה די סבירה. סתיו הרימה טלפון והציעה להביא מרק. פגשתי אותה ברחוב ועלינו למעלה, ובטלויזיה בדיוק התחיל הסרט "היצ'", שעם כל האהבה שלי לוויל סמית' ראיתי עד אז רק בחלקים. אחרי שסתיו זיפזפה בכל הערוצים ווידאה שאין שום דבר יותר נחמד לראות, היא הסכימה שנשב על המיטה עם מרקים בטעמים משוגעים ולחם ונראה את הסרט.
ובשבילי, במשך המון זמן, זה היה הדבר הכי טוב שיכל לקרות לי. כי אחרי הכל אני מאמין ש, יותר מסונטות קורעות-לב או סקס חסר-מעצורים, הכי הרבה אהבה זה להתכרבל בספה מול הטלויזיה.
ובאמצע החיים הקטנים-גדולים שלנו, היה לנו ערב בורגני של שמיכת פוך, מרק וסרט טיפשי בטלויזיה, במרומי תל אביב סיטי, עם השטויות והבדיחות שלנו, ולרגע כבשנו את החיים.

וזהו.

זה התחיל עם זה שהתעוררתי איתו על היד. יותר נכון, זה התחיל בזה שנרדמתי איתו. על הספה. ביום ההולדת שלי. שיכור מול טלויזיה ריקה.
אז כשקמתי והתארגנתי לצאת, החלטתי לשחרר את היד ממה שלחץ אותה כל הלילה. ובאותה נקודה, בערך, הפסקתי. מה הטעם ללחוץ אותה חזק כ"כ בשביל שעון? את מי הזמן דוחק שהוא כל-כך חשוב? לא אותי.
ומהו הזמן. בימים אלו הזמן הוא כלום.

*

אני מתעורר על אותה המיטה, באותו החדר, עם אותה הג'ירפה.
אני שותה את אותו הקפה ויוצא אל אותו הרחוב, עולה על אותו האוטובוס, עם אותו חופשי-חודשי.
אני לובש את אותם הבגדים וחופף באותו השמפו, עם אותו ריח.
אני קורא את אותו הספר ושומע את אותה המוזיקה באותן האוזניות.
וזה בדיוק ההבדל בינינו. אצלי כלום לא השתנה ובכל זאת, הכל.

*

אני יושב בפארק, על ספסל בצד הלא-נכון של הנחל. גבי לצפון, הפנים לבית.
הוא ריק, והפארק כמעט ריק. הנחל מלא. אני יושב כל-כך קרוב אליו. המים זורמים שמאלה בקצב נפלא, לא אחיד ושליו.

*

לא אחיד ושליו.

כל התיקים ארוזים,
את מוכנה לצאת,
אני עומד כאן, מחוץ לדלתך,
לא רוצה להעיר אותך רק כדי להפרד.
אבל תכף השחר יגיע,
בקושי אור,
המכונית תחכה
ואמא תצפור.
אני כבר לבד כל-כך,
אני יכול למות.

כל-כך הרבה פעמים שאכזבתי אותך,
כל-כך הרבה פעמים שהכעסתי אותך,
בחיי באמת, אין להם משמעות.
לכל מקום שאלך, אחשוב עלייך,
כל שיר שאשמע, אחשוב עלייך,
כשתחזרי, אכין לך מילקשייק תות!

עכשיו, הגיע הזמן לעזוב אותך,
פעם אחרונה,
תני לי לנשק אותך.
ואז עצמי את עינייך,
וכבר תהיי בדרך.
חלמי על הימים שיבואו,
על הימים שבהם לא תלכי לבד,
על הזמנים שבהם לא אצטרך לומר;

נשקי אותי וחייכי בשבילי,
תגידי שתחכי לי,
חבקי אותי כמו שלעולם לא תעזבי.
כי את עוזבת במטוס,
לא יודע מתי תחזרי,
הו מותק, אני כאן אחכה.