זאת השעה עכשיו. השיעור שלי התחיל לפני 12 דקות. אני צריכה ללכת לאוניברסיטה. פשוט ללכת לתחנה ולקחת קו 19. זה לא משנה שאאחר לשיעור. זה גם לא משנה אם לא אכנס אליו. אבל כדאי שאגיע לאוניברסיטה, סתם כדי לצאת מהבית ולקחת כל מיני דברים שאני בטח צריכה לקרוא למחר. כואבת לי הבטן. אני בהאנג אובר. יצאתי מהמקלחת ועמדתי מול ארון הבגדים שלי, והרגשתי כמו בסרט כשקרסתי בבכי לתוכו, מתאבלת על כל הדברים שלא יהיו יותר. הזמן לא אמור להקהות את הכאב? אז למה אני מרגישה ככה? עכשיו השעה 10:44 ואני צריכה ללכת. פשוט להתאפס על עצמי, להיכנס באיחור אופנתי לשיעור. לחייך. לדבר עם אנשים. אני מפחדת ממה שקורה לי וממה שעוד יקרה לי. אני מפחדת. אוף.

כולם מסכמים את השנה החולפת. לי אין כח לסכם. האמת שהיתה לי שנה מעניינת מאוד, וכיפית לא פחות. ירושלים עכשיו היא הרבה דברים בשבילי אבל בראש ובראשונה היא הבית, וזאת הרגשה טובה. מדי פעם מתחשק לי לנסוע רחוק, לקחת כמה חודשים ולהיעלם בהודו/לאוס/ניוזילנד, אבל כל כך הרבה דברים מונעים את זה ממני (בעיקר זה שאין לי כסף, אבל גם לימודים, עבודה וכו‘). בשבוע האחרון כל מה שרציתי זה לנסוע לבד לחודש, עד תחילת הלימודים, ולא לדבר עם אף אחד במשך כל הזמן הזה. יותר מדי דברים מעסיקים את מחשבותיי באופן אובססיבי, שנראה לי שהדרך היחידה להפסיק את מעגל המחשבות הבלתי נגמר הזה היא לנסוע רחוק. מאחר ואני עניה, אני משכנעת את עצמי שזה לא יעזור, שאני לא אצליח לברוח מעצמי גם מעבר לים וכל מיני שטויות שאני יודעת שהן קשקושים מוחלטים. חו“ל זה אחד מהדברים הכי נפלאים בחיים.

יש כמה שירים ממש יפים בחדש של פרושיאנטה (The Empyrean). כולם עושים לי חשק לנגן בגיטרה, מזל שרכשתי לפני כמה חודשים גיטרה אקוסטית אדומה ולא רעה ב250 שקלים בלבד. זה כיף לנגן ולשיר, גם אם אני לא ממש יודעת לעשות את שניהם.

מזל שיש את פרושיאנטה. מזל שיש מוזיקה.

אתמול ראיתי  Prince of Pot, סרט דוקומנטרי על מארק אמרי, אקטיביסט בעד לגליזציה של סמים קלים. אמרי הוא בחור קנדי עם אין סוף אגו שחולם להיות מרטין לות‘ר קינג של הסטלנים. הוא ניהל עסק משגשג של מכירת זרעי קנאביס, בעוד משטרת ונקובר מתעלמת ממנו ואלפי אמריקנים קונים ממנו זרעים דרך האינטרנט. הוא התחיל להתפרסם בקנדה ובארה“ב, ומהר מאוד ממשלת ארה“ב והDEA זיהו שמדובר בפעיל פוליטי שמסוכן להם, וכעת הם דורשים מקנדה שיסגירו אותו כדי שיוכל לרצות מאסר עולם בארה“ב על פשעיו הנוראים.

בקיצור, זה סרט ממש מגניב.

http://yes.walla.co.il/?w=2/7812/1519666

סרטים דוקומנטרים זה נחמד, כי כשאני בוהה בהם אני לא מרגישה שאני לחלוטין מתבטלת ומבזבזת את זמני.

חוץ מזה אני מבלה את ימיי בצפייה בפרקים של Flight of the Concords, ואני מוצאת את ג‘מיין ממש מדליק ! הוא לא חתיך בשום צורה, אבל יש בו משהו חייתי וחמוד גם יחד

תמונה להמחשה:

אוקיי, הרגע התעוררתי ואני חייבת לכתוב את החלום שהיה לי כדי שלא אשכח. בחלומי הכריחו אותי להינשא למישהו שהיה איתי ביסודי, נקרא לו א‘.היה איזה סיפור מוזר שכביכול הבטחתי לו פעם בצחוק שנתחתן, ואז הוא נסע לאוסטרליה, וחזר במיוחד כדי להתחתן איתי כי.. הוא צריך ממני משהו? אני לא יודעת למה. בכל אופן לא כזה התלהבתי להתחתן איתו וניסיתי שההורים שלי יעזרו לי לצאת מזה אבל אף אחד לא עשה כלום! אז תוך יומיים בערך התרחשה החתונה, אני חייבת לציין שקיבלתי שמלה פשוט יפהפיה בצבע קרם והשיער שלי הסתדר בתלתלים ממש מגניבים! כשהגעתי לחתונה של עצמי (מאורע די מוזר, אני חייבת להודות) פגשתי כל מיני חברות ילדות וניסיתי להתנהג כאילו אני וא‘ מתחתנים מאהבת אמת לאחר קשר ארוך ומשגשג, אחת מהן ריחמה עלי ואמרה לי: ”עדי, תפסיקי לקשקש, א‘ מסתובב פה ומספר לכולם שלא היה ביניכם שום קשר עד החתונה הזאת“. זה די מבאס אותי, ועד שתתחיל החופה אני מחליטה ללכת לטייל בשדות ובהרים. בשלב הזה רועי העיר אותי עם סמס, ולכן לא זכיתי להתחתן!

מה שמצחיק הוא, אני לא יכולה לחשוב על שני אנשים פחות קשורים אחד לשני ממני ומא‘.כשהיינו קטנים ההורים שלנו היו חברים ואז אולי היינו קצת מיודדים, אבל בערך מגיל 7 נפרדו דרכינו, אמנם למדנו ביחד ביסודי אבל נראה לי שאף פעם לא דיברנו. אוף. הייתי כלה כל כך יפה !!!

כשהלכתי הביתה לפני מספר דקות ממש רציתי לכתוב, מהרגע שנכנסתי לדירה זה הולך ומתעמעם כל הזמן. אני תופסת את החשק הזה לכתוב ממש ברגעיו האחרונים, לא שזו תחושה זרה לי, אני תמיד מצליחה לתפקד רק ברגע האחרון. אז הלילה כבר לא כל כך צעיר בשבילי, היה לי חשוב להעלות פוסט כי שני אנשים הזכירו לי באקראי את הבלוג, וכשחשבתי על הפוסט הקודם הרגשתי רע להשאיר אותו שם, לא טוב שפוסט כזה יהיה בתחילת הבלוג.

באמת הייתי מדוכאת מאד כשכתבתי אותו. הרגשתי לא רק בודדה אלא פשוט מבודדת. וכשהדיכאון קצת הרפה ממני הוכחתי לעצמי שהבדידות הזאת היא לא נוראה כל כך, ושיש לי הרבה אנשים בחיי ואני לא לגמרי לבד. אבל אני עדיין מרגישה כל כך מנותקת מהכל. כאילו כל מה שקורה מחוץ לי מתרחש בעולם שהוא זר לי לחלוטין, קשה לי לעקוב אחרי החוקיות וההיגיון שלו וכל ניסיון שלי להשתלב חזרה משאיר אותי עם קצת טעם מר של כישלון בפה. אני נהיית קצת קלישאתית אחרי ערב כמו היום, עמכם הסליחה. מתוך הניתוק והבידוד הזה דברים נראים פתאום מאוד חדים, אבל גם מאוד חסרי טעם. וכשמשהו מצליח לפרוץ את קיר הזכוכית הזה, זה כל כך נהדר ונדיר. אני בטוחה שדברים ישתנו, אבל יישארו בדיוק באותו מעגל בשבילי, מעגל שצריך לתמרן בו בין שיתוף פעולה וניסיון לפרוץ החוצה. אני יודעת שאני צריכה פשוט ללמוד לחיות בשלום עם עצמי, אבל זה הדבר הכי קשה בשבילי. זה כמעט בלתי אפשרי להפסיק את מטחי הביקורת העצמית.

רציתי לכתוב פוסט מעודד ושוב פעם זה ככה. אני אפילו לא בטוחה כמה הפסקאות מובנות, אבל נמאס לי להתנצל. זאת ההתנצלות האחרונה מעל דפי הבלוג הזה. לילה טוב.

לזה שירושלים תהפוך לאט לאט לחומה נוראית של בדידות בשבילי.

שהכל יקרוס מסביבי ובפנים

והכל רק הופך אותי לאדם קר יותר ומתקשר פחות.

אני כל כך רוצה שינוי ולא יודעת מה לעשות :‎(

לעזוב את ירושלים?

לעזוב את הארץ?

להפסיק לדבר?

איך אני אוהבת את הפנטזיה של להפסיק לדבר, לפעמים היא האהובה עלי ביותר. פשוט לשתוק יום אחד ולא לחזור לדבר, להפסיק לנסות לשאוב מהמוח את כל המילים המיותרות והמשפטים שלא אומרים כלום. לענות כששואלים אותי, אבל בגדול להפסיק עם המילים.

הכל פשוט לא מותאם אליי

אני לא מצליחה להסביר את עצמי לאף אחד כמו שצריך, וכולם מתנשאים וחכמים כל כך. זה קשה.

היי. אני מאד רוצה לכתוב כבר כמה זמן אבל יש לי משבר אמון עם הבלוג ועם חיי בכלל. החלטתי להעלות סיפור קצר שכתבתי לפני כמה חודשים ואולי תוכלו לומר לי מה דעתכם. הוא איכשהוא קשור לזה, שיר שכתב ידידי אמרי. החלטתי שאפשר למצוא השראה בכל דבר אז ניסיתי לפתח מזה סיפור קצר.

ולעניין עצמו:

***

אני כמעט ישן כשהיא מתקשרת.

”היי, מה שלומך? מה זה? הערתי אותך?“

כן.

”טוב, לא חשוב ! תתלבש, אני עוד עשר דקות אצלך. הולכים לאכול.“

אני נאנח, מרים מהרצפה זוג מכנסיים וחולצה מקומטת.אחר כך אני שוטף פנים ובוחן את ההשתקפות שלי במראה המטונפת. אין לי כוח ליעל עכשיו. אני עייף וממורט. בדרך לדלת אני נתקל בערימת תקליטים שכמעט מתמוטטת. אני עוצר לרגע, מארגן אותם בערימה, עושה קצת סדר, מסתכל בעטיפות שלהם ונאנח לעצמי כמעט בלי קול. כשאני מסיים אני מרגיש את הפלאפון מרטיט לי את הרגל. ”אני פה. רד.“

אני נכנס לאוטו והיא מחייכת, מלטפת לי את השיער ונותנת גז.

אנחנו כמעט ולא מדברים בדרך, אני לא יודע לאן היא נוסעת. אחרי מספר דקות מועט היא חונה.

אני לא יודע איפה אנחנו, והיא יוצאת מהאוטו ומובילה אותי למסעדה קטנה שאף פעם לא ראיתי.

”אתה רעב?“ היא שואלת.

”לא ממש.. האמת שלפני איזה שעתיים הלכתי לאכול חומוס עם רמי ו..“ היא עוצרת אותי באמצע ומכריזה שהיא רעבה. ממש רעבה. איזה יופי.

כשאנחנו נכנסים מקבלת את פנינו מלצרית ומובילה אותנו לשולחן, שמה לפנינו תפריטים. בלי לפתוח את התפריט בכלל ובלי לתת למלצרית את הפאוזה הדרושה לה יעל אומרת שהיא רוצה פסטה. ברוטב עגבניות, ולא אכפת לה ממש מה עוד יש ברוטב או באיזה צורה הפסטה. המלצרית מחייכת חיוך מאולץ ושואלת מה בשבילי. אני מבקש כוס מים ומאפרה. המלצרית מסבירה לי שאסור לעשן בתוך המסעדה ושהיא מתנצלת. כשהיא חוזרת כדי לערוך לנו את הסכו“ם היא מושיטה לי מאפרה. ”גם ככה אין פה כבר אף אחד חוץ מכם“, היא מסבירה ומחייכת חיוך קצת פחות מאולץ. אני ממלמל תודה ומסתכל סביבי, רואה שאנחנו באמת לבד. מוזר איך שלא שמתי לב לזה קודם.

יעל גונבת לי סיגריה מהחפיסה, מדליקה אותה ומחייכת.

”אל תעשה לי פרצוף כזה מסכן. אז אתה עייף. אז מה? אני גוועת ברעב. ואין לי שום אוכל בבית. גם לא התחשק לי להכין שום דבר. לא אכלתי כבר שלושה ימים בערך.“

אני מרים גבות בתמיהה ושולח אליה מבט שואל.

”נו, החלטתי שאני שמנה. אז צמתי קצת. אבל כל האנורקסיה הזאת לא בשבילי. ממש נמאס לי מזה, אז אני לא אהיה רזה כמוה,“ היא מנידה בראשה לעבר המלצרית ”או כמו דוגמניות על שלטי חוצות. לא נורא, קימורים זה נשי, זה סקסי. לא?“

אני מעיף מבט אל המחשוף של יעל ומחייך אליה. אי אפשר לומר שהיא רזה, אבל אף פעם לא חשבתי שהיא סובלת מאיזשהוא חוסר ביטחון עצמי. היא נראית כמו מישהי שמרגישה לחלוטין בנוח בתוך הגוף שלה.

”עזבי דוגמניות“ אני אומר ומדליק סיגריה. ”הן לא בני אדם. זה יצור מסוג אחר לחלוטין, שלא קשור אלינו.“

”אני יודעת ! הגוף הזה. והעור פנים שלהן ! והשיער, השיער המתנופף ברוח המזדיין הזה..“

המלצרית מגיעה עם צלחת עמוסה, ויעל מתנפלת על האוכל בלי גינונים מיותרים.

”יעל, תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב“ אני מסתכל לה בעיניים. או לפחות מנסה, כי יעל כרגע עסוקה בעניינים קצת יותר חשובים ממני. ”כל דוגמנית כזאת, יש לה הפרעות אכילה, ומאפרת צמודה, ובעיקר יש לה מאוורר עצום מטר מהפנים שלה, שגורם לשיער שלה להתנופף בחושניות כזאת.“

היא מגחכת תוך כדי אכילה, נהנית מעצמה, נהנית ממני.

בין ביס לביס היא נועצת את העיניים שלה בי.

”מאוורר, אה?“

המשך השיחה מתגלגל בעצלתיים. היא מספרת לי על הלימודים, אני זורק כמה מילים על העבודה, מדבר על איזה בחורה שפגשתי לא מזמן, איך חשבתי שזה ילך. איך זה לא הלך. איך זה לא כל כך נורא בעצם. איך הימים שלי הולכים ומתבזבזים על כלום.

כשהיא עוצרת את האוטו מתחת לבית שלי היא שואלת בקול קטן אם אפשר לעלות. אני עייף, כל כך עייף. אבל אני אומר שכן, בטח, מחניק פיהוק ומרגיש שזה כבר לא משנה. אני אחרי גבול העייפות ההגיוני, בכמה אחרוג ממנו זה כבר באמת לא חשוב כל כך.

כשאנחנו נכנסים לדירה שלי אני מגלגל לנו ג‘וינט, ויעל מתיישבת בישיבה מזרחית ליד ערימות התקליטים, זורעת בלאגן והרס בכל הסדר שניסיתי לעשות רק לפני שעה. היא משליכה הצידה כל תקליט שהעטיפה שלו לא מוצאת חן בעיניה, ובסוף מניחה על הפטיפון תקליט של אוסף סונטות לפסנתר של בטהובן. מיותר לציין שאני לא הקשבתי לו מעולם, זה עוד אחד מהדברים שמצאתי בעליית הגג בבית של ההורים. אבל אני לא אומר כלום, רק מדליק את הג‘וינט ונשען אחורה על הספה המרוטה שלי. יעל נשכבת לידי, מניחה את הראש שלה על הרגליים שלי. אנחנו מעשנים בשקט ומקשיבים למוזיקה. אני כל כך עייף. אני מחליט לקחת את כל העייפות הזאת צעד אחד קדימה, ולנסות להתמקד בה עד שהיא תעבור. מיותר לציין שהניסיון נוחל כישלון, ובין שאיפה לשאיפה המוזיקה מעבירה אותי בין מציאות לחלום בקצב מסחרר. אני שומע את יעל מהמהמת ממרחק של כמה אלפי קילומטרים, משעין את הראש על הקיר ומתמסר לתחושות.

אחרי פרק זמן בלתי ידוע אני מרגיש  נגיעות קלות בירך שלי. אני פוקח עיניים לאט ויעל מסתכלת עלי, מחייכת ולוחשת שהיא הולכת.

”את תהיי בסדר לנהוג ככה?“ אני שואל.

היא מהנהנת, נותנת לי נשיקה קטנה על הלחי, אוספת את הדברים שלה ויוצאת מהדירה כמעט בלי להשמיע קול. המוזיקה מפסיקה. אני ניגש לפטיפון והופך את התקליט, וכשאני הולך בחזרה לספה אני שם לב שאני ערני לחלוטין. כל העייפות נעלמה. אני קצת מטושטש אבל אין בי שום רצון לישון. אני ניגש לחלון ורואה את יעל יוצאת מהבניין שלי. הדמות העגלגלה והקופצנית שלה גורמת לי לחייך באופן כמעט בלתי רצוני. אני פותח את הרשת והתריסים, והדמות העמומה שלה הולכת ומתבהרת מולי.

אולי לא הייתי צריך לתת לה לנסוע עכשיו, אני מהרהר. היא לא לגמרי צלולה עכשיו, זה קצת מסוכן בשבילה לנהוג. הייתי צריך לומר לה שתישאר פה עוד קצת. או אפילו שתישן פה. הייתי צריך להתעקש. אבל הייתי כל כך עייף. כל כך.

אני ממשיך להסתכל ורואה אותה חוצה מעבר חציה אחד בדרך לאוטו. יופי, אני חושב. מעבר חציה. ילדה טובה. שום דבר לא מכין אותי למכונית האדומה שמגיעה פתאום מימין במהירות גבוהה מדי. הקול של החבטה חזק וברור בשקט שעוטף את הרחוב. אני רואה את יעל עפה כמה מטרים באוויר ונוחתת על הכביש. אני רואה את הנהג של המכונית האדומה פותח את הדלת ורץ החוצה. בלי לחשוב יותר מדי אני פותח את הדלת של הדירה שלי ומתחיל לרוץ למטה דרך כל המדרגות, ארבע קומות בסיבובים, ובאוזניים שלי רק בטהובן, ובעיניים שלי רק מאווררי ענק. אלפי מאווררים. אני ממשיך לרוץ.

זה דפוק. כל כך הרבה דברים טובים קורים, אני עושה כל כך הרבה כיף, יש אנשים סביבי,

ועדיין כל יום יוצא ממני הבכי הנוראי והבלתי נשלט הזה.

אני יודעת שיש לי 2 ברירות, ולא משנה באיזו מהן אבחר, התוצאה תהיה להמשיך להרגיש ככה, ולחכות שזה ישתפר, או יעבור.

קצת בא לי לא להרגיש יותר כלום אף פעם.